<h4>ד</h4>

ואם לא התנו בתחלה בשעה שנשתתפו, וגם אחר שנשתתפו לא אמר הישראל להנכרי שיתעסק בשבת והוא יתעסק כנגד זה יום אחד בחול, אלא הנכרי מעצמו התעסק בשבת והישראל בלבדו התעסק יום אחד בחול (סתם שלא פירש שמתעסק בלבדו בעבור שהנכרי התעסק בלבדו בשבת), אם אחר כך נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה מאליו בלא שיחשוב עמו הישראל1187, וגם הנכרי לא הזכיר לו השבתות כלל אלא חלק עמו סתם, יש מתירין1188 שהרי אין כאן איסור משום שכר שבת1189 כיון שנוטלו בהבלעה עם שאר הימים1190 (שוע"ר רמה, ו).

הערות

  1. 1187. אבל גם דעה זו המתרת מודה, ש"אסור להישראל שיבא לחשבון עם הנכרי בשעת חלוקת הפירות ולומר נחלוק בשוה, שכל יום השבת שעבדת עבדתי כנגדו בחול, לפי שבזה הוא מגלה דעתו, שזה שעבד יום שלם בחול עבד חציו בשביל הנכרי, כדי לפרוע להנכרי שעבד בשבילו חצי יום השבת, ונמצא עבודת חצי יום השבת נחשבת על שמו" (שוע"ר רמה, ב). ואף שלדעה זו המתרת, אין חוששים כאן למחזי כשלוחו, כיון שבשעת עשיית המלאכה ע"י הנכרי לא הי' מחזי כשלוחו (רק אחר כך בשעת חלוקת הפירות, שאז אינו עושה שום מלאכה), מכל מקום גם דעה זו מודה שאסור עכ"פ מטעם אחר, ש"הרי זה נוטל שכר שבת שלא בהבלעה, שהרי מזכיר את יום השבת בפירוש" (שוע"ר שם). וכן הדין בישראל ונכרי שהיו שותפין במלאכה או בסחורה בחנות, והתנו מתחלה בשעה שנשתתפו, שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו, ואחר כך בשעת החלוקה באו לחשבון, "שנמצא התנאי שהתנו בתחלה שהיא שכר השבת להנכרי בלבדו הן רב הן מעט לא היה אלא הערמה בעלמא" (שוע"ר רמה, ד). שגם כאן האיסור לדעה הא' הוא רק מטעם שכר שבת (שוע"ר שם), ולדעה הב' – אף מטעם מחזי כשלוחו.
  2. 1188. בעיא בגמרא שם (איבעיא להו סתמא מאי) דלא איפשטא. ר"ת בתוס' שם (דאין לחלק בין תנור לשדה). רא"ש שם פ"א סוס"י כה (כיון דלא איפשטא, ספיקא דרבנן היא ואזלינן בה לקולא). רבנו ירוחם נתיב יב חי"ב (פב, רע"ג). טור ורמ"א שם ס"א. מ"א שם ס"ק ג. וראה שוע"ר שם ס"ב לענין שדה.
  3. 1189. שו"ת ריב"ש סי' קנא. מ"א סי' רמו ס"ק יג. וראה לעיל פט"ז ס"ח-ט.
  4. 1190. וגם מחזי כשלוחו אין כאן, כי בשעה שעשה מלאכתו בשבת לא אמר לו בפירוש כו'. ובשעת חלוקת המעות אין הנכרי עושה מלאכה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.