<h4>ב</h4>
כי העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום. ואין חוששים (לומר שעושה אדעתא דישראל, ולכן צריך למחות בידו כשרואהו עושה מלאכה בשבילו1105) אלא בקבלנות, שהישראל אמר לו בפירוש לעשות, כמו בכלים לכובס ושליחת אגרת ולא קצץ1106, דאף שלא אמר לו לעשות בשבת והוא עושה מעצמו למהר מלאכתו (להשלים קבלנותו) אין זה מועיל כלום, הואיל וכל עשיית המלאכה אינה אדעתא דנפשיה בודאי, כל שאין דעתו סומכת עליו לקבל שכרו בודאי1107, אלא אדעתא דישראל לקיים מאמרו ולמלאות בקשתו, ומשום הכי מיקרי עשייתו בשבת אדעתא דישראל (מהדו"ב רמג ד"ה וה"נ ס"ל).
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.