אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז <h2>אמירה לנכרי</h2><h3>ג. איסור לרמוז לנכרי</h3><h4>ב</h4>

<h4>ב</h4>

ואם אינו אומר לו שום ציווי אלא שאומר לפניו איזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת הרי זה מותר⁸⁵, כגון נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה⁸⁶ ולקוראה יכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה והנכרי פותחה מעצמו⁸⁷, שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן, ולדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו ולכך אין צריך למחות בידו⁸⁸ (שוע"ר שם).

הערות

85. מ"א שם.
86. בשבת, אבל ביום טוב מותר לפותחה בעצמו, שאין איסור סתירה שייך בכלים. שוע"ר תקיט, ו.
87. אגודה ביצה סי' יט (ואם היה חתום או קשור, אני רגיל לומר לכותי אינני יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח). מ"א סי' שז ס"ק כ.
88. כלומר, שלכאורה יש כמה איסורים: א) האמירה עצמה מטעם ממצוא חפצך ודבר דבר (כדלעיל פ"ב). ולזה מועיל מה שאינו אומר לו שום ציווי. ב) מה שעושה הנכרי בשבילו אסור מטעם שליחות (כדלעיל פ"א ס"א-ב). ולזה מועיל מה שכאן עושה זאת להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו, והוי קבלן דמותר (כדלקמן פי"ג). ג) שאף קבלן שעושה בפניו צריך למחות בידו (כדלקמן פ"ל ס"ב ואילך). [ואף שכאן הוי כעושה מעצמו, שי"א שא"צ למחות בידו (כדלקמן פל"ב ס"א וסט"ז), זהו דוקא מטעם שיודע בודאי שיקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה (כמבואר לקמן שם ס"ב), משא"כ כאן]. ולזה מועיל מה ששליחות האגרת היא קבלנות דקצץ לו שכר, שבזה אין צריך למחות בידו (כדלקמן פ"ל ס"ד). ד) שאפילו עשה בקבלנות אסור לישראל ליהנות ממנו בשבת (כדלקמן פכ"ב-ג). ולזה מועילים הטעמים שנתבארו לקמן סוף פכ"ג, שאין חוששים לזה בקריאת האגרת ע"י הישראל. וכן לקמן בסמוך, שמותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, מוסיף רבנו דהיינו דוקא כשרגיל לעשות לו בטובת הנאה, כדי שלא יאסר מטעם שליחות, ולא תהיה עליו חובת המחאה. וראה מ"ש בזה בכללי אמירה לנכרי פי"א הערה 22. אמירה לנכרי פל"ט הערה ב והערה ו, מה שנתלבטו האחרונים בביאור הלכה זו. ולפי דעת רבנו שנתבארה כאן, לכאורה אין היתר לקרוא נכרי זר לביתו ולומר לו דבר שיבין מעצמו לעשות מלאכה, שהרי הנכרי עושה זאת בשליחות הישראל ולא להשלים קבלנות פעולתו, וגם אינו רגיל לעשות לו בטובת הנאה. וא"כ אסור מטעם שליחות (אף שלא צוה לו ברמז), ומטעם חובת המחאה (כשעושה בפניו), ומטעם איסור הנאה ממלאכת הנכרי בשבת. ואפילו עצם קריאת הנכרי לבית, ויודע שכשיבוא הנכרי לביתו יעשה שם מלאכה לתקן, לא התירו (לקמן פל"א ס"ה) אלא במקום דליקה, וי"א אף במקום הפסד (לקמן שם ס"ו). ודלא כהמקילין בזה עפ"י משמעות משנה ברורה (סי' שז ס"ק עו). שמירת שבת כהלכתה (פ"ל סעיפים ה-י). וראה מה שליקט בזה באמירה לנכרי פע"ח ס"ג-ד. ואם הישראל נותן לו איזה דבר מאכל לפני עשיית המלאכה כדי שיקרא קבלנות, לכאורה זה אסור מטעם רמז ממש. ואפילו לא אמר אלא כל המכבה אינו מפסיד (שלא דיבר אל אדם פרטי, ולא נתן לו שכרו בשבת), לא התירו אלא בדליקה (כדלקמן פל"א ס"ה). ונתבאר עוד בס' דובר שלום ע' צח. וראה גם אמירה לנכרי פע"ח הערה כב.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.