<h3>השתטחות על ציון הרבי נ"ע </h3>

בבית-הכנסת ששמשתי בו היו צריכים לחדש החוזה בכל שנה (החוזה הי' ניתן רק לתקופת שנה אחת, סיום העונה הי' בקירוב לחה"פ).

פעם, כשהגיע הזמן לחדש את החוזה, אמר לי הרבי שליט"א לנסע לציון (כמדומה שזה הי' בשנת תשי"ב, מפני ש'אוהל' על הציון לא נבנה עוד).

הנהג שהי' לוקח את הרבי להציון הי' הרב רי"י העכט — הרב של ביהכ"נ שלי. והיות שגם עלי הי' לנסע להציון, הצטרפתי גם אני לנסיעה.

וזה הי' אז הסדר: הרבי שליט"א והרבנית (זצ"ל) ישבו במכונית במושב האחורי, והנהג הרב העכט והרב חדקוב ע"ה ואני הקטן אבלחט"א ישבנו ברכב מקדימה.

חלקת הנשים שבבה"ח היתה אז פנוי', והעמידו שמה את המכונית.

ויאמר הרבי שליט"א שבראשונה — נלך אנחנו לציון 'צו פראווען זיך', ואת הזהר והתהלים שבמענה לשון נאמר אח"כ במכונית. (והמה — הרבי שליט"א והרבנית — נשארו בינתיים יושבים במכונית.)

כמובן, שלא הארכנו בה'פראווען זיך', וכאשר חזרנו אנחנו, הלכו הרבי שליט"א והרבנית זצ"ל לציון.

*

את החוזה על השנה הבאה קבלתי, אבל העבודה בשני 'פראנטן' נעשתה לי קשה ומפרכת יותר ויותר!

בבקר השכם, עלי להשכים ולבוא לביהכ"נ צום ערשטן מנין. ואחר המנין השלישי, לערך בשעה 9 — חאפן לאכול ארוחת-הבקר, ולרוץ לבית הדפוס ולעבוד (בדגש חזק) עד קרוב לשעת המנחה, ולמהר לביהכ"נ עם 2 אוטובוסים, ובמקרה שהשעה מאוחרת — חאפן א טעקסי בכדי לבוא ולפתח את דלת הכניסה לביהכ"נ.

וכבר קרה פעמים רבות שלא יכלתי להגיע לביהכ"נ בזמן, והסעקרעטאר (מזכיר ביהכ"נ) פתח בעצמו את בית הכנסת!

וכל עוד שהבעלי-בתים פון שוהל לא ידעו מעבודתי בדפוס, הי' עוד הכל 'פיין און שיין', אבל כאשר נודע להם — הסוד — שאני עובד בדפוס, התחילו להביט עלי בעינים אחרות, באמרם:

"הלא עבודתו של השמש בביהכ"נ הוא רק בשעות הבקר וערב וכל היום הלא הוא פנוי מעבודה, ומדוע הוא מאחר למנחה?"

ובצירוף עוד העבודה המפרכת בדפוס במשך היום — הרגשתי שאיני יכול להמשיך הלאה במצב כזה עוד! והתגבשה אצלי ההחלטה לעזוב את בית הכנסת.

— ובפרט, כי הלא אין מתעודתי להיות שמש כל ימי, ומגמתי היא לבנות ולפתח את הדפוס יותר ויותר!

הרגשתי כי ימי בביהכ"נ המה ספורים.

*

ופעם, בחג הסוכות האחרון — תשי"ג — ישבנו בסוכה של ביהכ"נ ואמרנו— "לחיים"!

וכטוב לב המלך... אמרתי בפני הבעה"ב: מה אתם חושבים — שהגעתי לביהכ"נ בשביל (פתגם האמריקאי) "צו מאכן א לעבן"? לא כן הוא הדבר, באתי הנה בשביל עפעס אופצוטאן דא אין אידישקייט...

לאחר זה הייתי לשיחה בפי הבע"ב — "מרדכי האט גיזאגט אז ער קען אויסקומען אן אונז!"

הביהכ"נ הי' באמת א 'גוטע שוהל' (בהכנסה), אבל — כמו שכתבתי לעיל — הלא מגמתי היא אחרת — לפתח את ביהד"פ! און אויף צוויי פראנטן קען איך ניט ארבעטן!

וכהרגשתי כן התקיים! כי כאשר התקרב הזמן לחדש את החוזה לשנה הבאה (ניסן תשי"ג), הודיעו לי שלא יחדשו את החוזה!

*

את ארבעת השנים (ניסן תש"ט — תשי"ג) ששמשתי בביהכ"נ הייתי עם הרב רי"י העכט ז"ל — באהבה וידידות. אף כי הוא היה הרב ואני השמש, עבדנו שנינו בהרמוניה ועזרנו איש את רעהו ומשפחותינו נשארו ידידים נאמנים עד היום.

*

מהבע"ב — המיסדים — של ביהכ"נ 'ישיבת ר' מאיר שמחה הכהן', לא נשאר היום אף אחד בביהכ"נ.

* * *

הרב אביגדור מילער שליט"א — משגיח ישיבת ר' חיים ברלין ורבה של 'ישראל הצעיר אף ראגבי' — שהי' תושב השכונה עוד מלפנים, ידע את המצב הרוחני של ביהכ"נ קודם הכנסי, ואת השינוי הגדול לטובה שנעשה אחר הכנסי.

ובהיותו 'א מוסר'ניק', העריך את השינוי והי' שבע רצון מאד מזה, עד שנעשה מתפלל קבוע בשחרית של ימי החול.

כשנודע לו שמשלחים אותי, הנה ביום האחרון לכהונתי, אחר תפלת שחרית בעת שיצא הרב מילער מבית הכנסת, הכה באגרופו על השולחן והכריז בקול:

"שיקט מען דאס אוועק מרדכי'ן?!"

עזב את ביהכ"נ ולא בא להתפלל עוד!

ומה עשה עוד?

אסף חתימות מהשכונה ושלח ל'פרעזידנט' (שהי' אז בפלארידא) מחאה בשם השכונה על ששלחו אותי מביהכ"נ.

כעבור כמה שבועות, שלחו הבעה"ב אחרי והציעו לי לחזור לביהכ"נ, אך לא כשמש, רק לערנען ועוד תפקידים פעוטים (ששכחתים).

ושאלתי את הרבי שליט"א על זה —

ויען הרבי שליט"א: "אז אוועקגיגאנגען איז אוועקגיגאנגען!"

*

החברים של חברה-משניות — שהייתי לומד אתם משניות בכל יום — היו בקפידא על המעמברס של ביהכ"נ על זה ששילחו אותי. ולאות הוקרה — הנה כל המעות שהיו בקופת חברה-משניות בסכום של חמש מאות דולר מסרו אותם לי ונוסף לזה נתנו לי מתנה שתי פמוטות כסף יפים מאד שזוגתי תחי' מברכת עליהם ומקבלת את השבת בכל ערב ש"ק ויו"ט.

(עוד היום תלוי בביהכ"נ 'לוח החברים של החברה-משניות' וגם שמי עדיין מופיע, אחרי שם הרב.)

* * *