<h3>הנהגתי בביהכ"נ </h3>

בימים הראשונים לכניסתי למשרתי לא מצאה הנהגתי חן בעיני הנהלת ביהכ"נ.

בביהכ"נ הזה היו באים מידי יום הרבה אבלים ר"ל לאמר קדיש, אבל קודמי לא הנהיגו להניח אתם תפילין. עבודתי היתה להשפיע עליהם שיניחו תפילין עם הקדיש.

הייתי אומר להם שהנחת תפילין עולה יותר לזכות נשמת הנפטר מהקדיש — ובלי תפילין, גם לקדיש אין יתרון!

הנהלת ביהכ"נ לא יכלה לעכל את זה, באומרם: "וואס מיינט ער (דער שמש) אז דאס איז ליובאוויטשער ישיבה? דאס איז וויליאמסבורג? ער וועט דאך אלעמען פארטרייבן פון דאנען!"

(מה חושב לו השמש, שכאן ליובאוויטשער ישיבה? האם כאן וילימסבורג? הוא הרי יגרש את כולם מכאן!)

האמת היתה להיפך — כי האבלים נעשו יותר קשורים לביהכ"נ וגם אלי נהגו ביראת הכבוד.

ובהמשך הזמן נעשה למנהג — כאשר הי' בא אבל חדש ר"ל לביהכ"נ להגיד קדיש, היו האבלים ה'ותיקים' מקבלים פניו, והם היו משתדלים אתו להניח תפילין והם היו האומרים: "קדיש בלא תפילין לא שווה כלום!" וזה פעל עליהם יותר ממני — "מיני' ובי' אבא לישדא בי' נרגא ופגע בי' כיוצא בי'" (סנהדרין לט).

אצלי הי' ענין התפילין מבצע, עוד קודם שנעשה 'מבצע'.

הרב יעקב יהודא העכט ז"ל — רב בית-הכנסת — הי' שבע רצון מאד מהנהגתי וכתב זאת לרבי נ"ע.

וזהו שקבלתי מהרבי נ"ע: