<h3>שנת תרצ"ח</h3>

המצב ברוסיא הלך והתדרדר מיום ליום ומשנה לשנה — בבקר תאמר מי יתן ערב... בתי האסורים נתמלאו מאסירים ובפרט בשנת תרצ"ח כאשר יעשזאוו נעשה שר הפנים (נ.ק.וו.ד.) וסימן השנה "תרצח".

הרשעים האלה היו במחשך כל מעשיהם, כמו חייתי יער. ה'אורחים' היו באים בחשכת הלילה ומוציאים אנשים מבתיהם ואוסרים אותם, על לא פשע. כבר נהי' שגרה, בכל בוקר לשאול איש את רעהו: וועמען האט מען היינטיגע נאכט צוגענומען? (את מי לקחו בלילה זה?) (כלומר ארעסטירט — למאסר).

אני נשארתי הבחור היחידי בעיר שומר תו"מ. בקיץ אחד פחדתי ללון בבית ולנתי בסוכה אשר בחצר, בכדי שאם יתחילו ה'אורחים הלא קרואים' לדפוק בדלת הבית, אוכל לברוח דרך החצר השני לרחוב. רבים יעצו לי לעזב את זלאבין ולהסתדר בעיר יותר גדולה כמו לענינגראד או מוסקבה.

את בתי-הכנסת אשר בעיר סגרו, ואפילו כשסדרו איזה מנין לתפלה, הנה אני מעולם לא בקרתיו. ובש"ק ייראתי לצאת החוצה בבגדי שבת וישבתי כל השבת כמו כלוא בבית.

בליל חמישי אחד שבחדש שבט (או אדר) תרצ"ח אסרו בזלאבין שבעה 'שוהל--אידן', ולמחרת ביום ו' פגשתי אשה אחת שהייתה בידידות עם מזכיר הנ.ק.וו.ד. — היא הייתה משרתת בחנות של לחם, והייתה מסתירה לחם בשביל ה'פני החשובים', ובאותו בוקר כאשר בא המזכיר לקחת אצלה את לחם חוקו, אמר לה: בלילה העבר אסרנו שבעה אנשים ובלילה הבא נאסר עוד מספר כזה !

בשמעי דברים אלו, הבנתי את המצב כי — ח"ו — אבי ואני הננו בתור... (כי איזה זמן קודם קראו אותי לעירי' בשאלות משונות על אבי) ובכן המצב כעת הוא אז מ'מוז שנעל אנטלויפן (מוכרחים לברוח דחוף).

במשך היום סדרתי ענינים ונירות המוכרחים להיות בידך כשבאים לעיר זרה... ובערב, כלומר בליל ש"ק, עלינו אני ואבי על הרכבת הנוסעת לזיטאמיר. ובמוצש"ק (או ביום א') עזבתי את זיטאמיר ונסעתי לעיר גאמעל, ואחרי היותי ימים אחדים בגאמעל, נסעתי — עד יעבר זעם — ללענינגראד לאחי זאב ז"ל.

הרכבת גאמעל — לענינגראד עוברת דרך זלאבין, אך אני פחדתי אפילו לרדת בתחנה, ונסעתי ישר ללענינגראד. בבואי ללענינגראד נודע לי כי באותו לילה שאסרו בזלאבין, הנה באותו לילה ממש אסרו בלענינגראד את הר"ר אלחנן דוב מאראזאוו, ר' יצחק ראסקין, הר"ש נימאיטין הי"ד ועוד.

ישבתי בלענינגראד איזה שבועות. ואחרי שקבלתי ידיעה שלא שאלו עלינו בזלאבין — חזרתי הביתה. אבל נוכחתי שאיני יכול להמשיך עוד להיות בזלאבין כי נשארתי האברך היחידי השומר תו"מ בעיר. ובפרט כי כבר הגעתי לגיל עונת שידוכים ובזלאבין א"א לנהל חיי נישואין.

זכור אותו האיש לטוב, ידיד ורע של אבי ר' לייב דוכין שהזכרתיו למעלה, כי התדבר עם ידיד שלו במוסקבה אומן בענין ה'רעטוש' של פארטרעטן, ללמד אותי אומנות ה'רעטוש'.

אחדים מאנ"ש הסתדרו כבר במוסקבה באומנות הזאת — כי לוקחים מהמפעל כמות מסוימת של פארטרעטן, ועושים את מלאכת ה'רעטוש' כל אחד בביתו, מבלי לחלל את השבת.