<h3>חורף תר"צ - ישיבת תו"ת בחערסאן</h3>

כיון שהמחלקה בגאמעל לא החזיקה מעמד, הנה לזמן החורף נסע הר"מ ר"י הימלשטיין עם זוגתו בלומע לעיר חערסאן. המשגיח הי' צריך להיות הר"ר צמח הלוי גורעוויץ.

גם אני הכנתי את עצמי לנסוע ללמד בחערסאן. ובבוקרו של יום א' ר"ח חשון תר"צ עליתי על הרכבת יחד עם בן—עירי הב' דובער הלוי גורעוויץ, כעת מנהל בית רבקה בפאריז. הגענו לחערסאן ביום ב' בערב (נסיעה של 36 שעות). אצלנו בזלאבין הי' כבר חורף עם שלג, אבל בחערסאן הי' חם כמו בקיץ.

הי' עלינו להגיע לבית הר"מ — ר"י הימלשטיין — אבל כשהגענו לביתו יצאה לקראתנו אשת ר"י החוצה אל העגלה בבכי ודמעות, וסיפרה לנו כי אסרו את בעלה הר"מ, את המשגיח וגם את התלמידים וכולם יושבים עצורים במאסר.

אבל בינתיים, הלא צריכים אנחנו מקום ללון. אך הפחד בעיר הי' כה גדול שכולם מפחדים להכניס אותנו לביתם ללון אפי' לילה אחד.

אמרו לנו כי עלינו לנסע חזרה לקרעמענצוג (נסיעה של 12 שעות).

באין ברירה, לקח אותנו הבעל-עגלה האינו—יהודי שהוביל אותנו מתחנת הרכבת, ואצלו בלינו אותה הלילה, ולמחרת בבקר (ביום ג'), הוביל אותנו לתחנה לנסוע חזרה לקרעמענצוג.

(וזאת להעיר: בחערסאן ידעו מראש שאנחנו מתכוננים לבא שמה וגם שלחו לנו מברק לזלאבין שלא ניסע — אבל המברק הגיע אחרי שכבר עזבנו את העיר.)

הגענו לקרעמענצוג באישון לילה, ובחוץ גשם שוטף . נתנו לנו כתובת של אשה אלמנה (כמדומני ששמה הי' לפידות) ובנה — בן ישיבה מהליטווישע ישיבות.

בעמדנו בתחנת הרכבת בקרעמענצוג, נגש אלינו יהודי לבוש ככפרי ושאל אותנו: ילדים! מהיכן אתם באים? ולא עניתיו מאומה כי לא ידעתי מיהו — אולי סוכן מהשלטונות, אבער ער האט אויסגעטאפט. ... וואוהין מיר פארפארן.

(מספרים בדיחה אמיתית בשם הרב זעווין ז"ל שהי' רב בעיר נאוואזיבקאוו. פעם שאלו א בעה"ב: רבי! מה אתם אומרים על הממשלה? ויען בחכמתו: אומרים כי ברוסיא, חמישים אחוזים מהנתינים עובדים כסוכנים אצל הג.פ.או. א"כ או אני הוא סוכן או אתה הוא סוכן, א"כ טוב יותר שלא לדבר מזה!)

ולתמהוננו הגדול, אחרי שהגענו לבית האלמנה בלילה, והנה — דער אידל איז דא! ומיהו דער אידל, הוא הרב הת' ר' מענדל נעוולער (גריבאוו) שהי' כל ימיו ר"מ בישיבת תו"ת שבקרעמ. ומאחר שהגיעה השמועה לקרעמענצוג שבחערסאן אסרו את הנהלת הישיבה ותלמידי', אך לא ידוע להם שום פרטים (וזאת לדעת,כי ברוסיא של אותם הימים פחדו אפילו להתקשר ע"י טלפון), לכן הגיע ר"מ הנ"ל לתחנת הרכבת, אולי יגיע מישהו מחערסאן וייוודעו אצלו איזו ידיעה.

עד אותה השנה, הי' בקרעמ. הרבה כתות תלמידים עם הרבה מחלקות של ישי' תו"ת. אך בחורף זה התבטל הכל — ומה עלי לעשות?

* * *

אחרי שבועיים — פון ארומדרייענזיך — בקרעמ. שלחו אותי לאדעס.

באדעס סדרו — מחדש — מחלקה לתלמידים של 'פארזיך' כמו הר"ר ישראל שמעון קאלמאנסאן שי', הר"ר מאיר צינמאן ז"ל ועוד. וגם מחלקה לתלמידים כמוני, שעדיין הצטרכו למגיד שיעור.

המנהלים באדעס היו הר"ר יעקב הורקאוו ע"ה (המגיד שיעור) וגם הרה"ת ר' אברהם סווערדלאוו ע"ה — הוא הי' איש אשכולות: נגלה, חסידות, פה מפיק מרגליות בדרוש, בעל קורא ממדריגה ראשונה וכו' (נאסר בשנת תרצ"ח בלענינגראד ועקבותיו לא נודעו, הי"ד).

לא אזכור כעת סיבת הדבר, אבל למדתי באדעס רק חודש ימים — ואחרי חודש ימים, עזבתי את אדעס וחזרתי הביתה לזלאבין.

ובזה הסתיים — מיין לערנען אין די ישיבות. ואני רק בן ט"ו שנה!

* * *

(פעם שאלני יהודי ת"ח, א אונגארישער: אתם (רוסישע)! הרי כל הזמן ברחתם מעיר לעיר ומישיבה לישיבה, איך אתם יכולים ללמוד? ועניתיו: הגמרא אומרת, "אף חכמתי עמדה לי" — תורה שלמדתי באף עמדה לי!)

* * *

ומה הי' עם אותם שאסרו בחערסאן? אחרי זמן קצר שחררו אותם מהמאסר עם חתימה שלא יעזבו את העיר. אבל כמובן — כי אך השתחררו מהמאסר, ברחו כולם תיכף מהעיר.

להר"מ ר"י הימלשטיין היו קרובים בעירנו זלאבין וגם בשצעדרין (הקרובה לזלאבין) ויבוא ויתיישב (בתור עראי) בעיר ראגאטשאוו (הרחוקה מזלאבין רק 20 פרסאות) והי' מגיע מפעם לפעם לזלאבין.

* * *

ואני, גם בהיותי בביתי — בזלאבין — לא משתי מאהלה של תורה. כי הרב ר"י בנימינסאן סידר קביעות לימוד בגמרא עמי ועם עוד בעה"ב. וגם השוחט הר' הת' ר' אליעזר ראקסין השתתף. למדנו אז גמרא ביצה.

כעבור איזה זמן חליתי במחלת הריאה הנק' פליוועריט (פלוריסי ) משך זמן עד אשר חזרתי לאיתני.

זכור הוא לטוב הרב ר"י בנימינסאן שהשתדל רבות לרפואתי — בטרחא ובממון, כי המצב הגשמי אצל אבי הי' אז בשפל המדריגה [כי אחרי שנפטרה אחותי שיינא (סאניע) בדמי ימי' בקיץ תרפ"ז — לא חפצה אמי ז"ל עוד לגור באותו בית וקנה אבי בית גדול במרכז העיר, ובשביל זה נעשה בעל חוב].

* * *

הזמן חולף וכבר התבגרתי, וברוסיא אי אפשר לאיש מבוגר להסתובב בלי עבודה. ומלבד זה, הלא צריכים להתעסק באיזה מלאכה — טוב תורה עם דרך ארץ — אולם דא עקא, כי כל המפעלים הם של הממשלה שעובדים גם בש"ק.

ושמעתי שמועה, כי במוסקבה, בלענינגראד וכן בשאר ערים הגדולות הנה הרבה מאנ"ש נעשו כורכים — 'איינבינדער' בלע"ז — כי בכל המשרדים הממשלתיים במשך חדש ימים מצטברים הרבה מסמכים ('דאקומענטן' בלע"ז) שצריכים לכרוך אותם. והיו הכורכים האלה באים עם כלי אומנתם למשרד וכורכים שמה על אתר את הדאקומענטן. ובמלאכה זו, להיותך עצמאי, ואינך קשור עם שום מוסד, א) הנה בידך לשמור את השבת בלי מפריע, ב) וגם הפרנסה מזה הייתה די מכובדת (גם הרב רז"ש דווארקין הי' כורך בלענינגראד). ובכן עלה בדעתי להתלמד כריכת ספרים.

בעירנו הי' כורך ספרים אחד ושאלתיו אם יקח אותי ללמדני אומנות הכריכה ויען בשלילה: "זאת לא!" אך הרשה לי להיות נוכח בעת שהוא עובד, לראות.

ואחרי איזה פעמים של ראי' ידעתי כבר את כל ה'אפעריישנס' של כריכת ספרים. ובכן נעשיתי כורך.

וכיוון שגם בזלאבין היו משרדים ממשלתיים, הייתי בא למשרדים ומבקש לכרוך המסמכים שלהם, והיו נותנים לי בתשואות חן, כי מנהלי-החשבונות הכירו אותי כבחור ישר. והתחלתי להרוויח די טוב.

*

אבי ז"ל הי' איזה שנים בוכהאלטער (מנהל-חשבונות) ב'ארטעל' של דייגים. זה מוסד ממשלתי שהדייגים היו צריכים למסור את הדגים שצדו לחנות מסוימת (מיוחסת) שבזלאבין על אתר.

כעבור איזה זמן קבלה הנהלת המוסד פקודה שכל הדגים צריכים לשולחם למינסק במקום לזלאבין, ומסרו לאבי ז"ל גם התפקיד הזה לקבל את הדגים מהדייגים ולסדר השילוח (שלא יתקלקלו הדגים בדרך) למינסק.

כידוע, ברוסיא הי' תמיד מחסור במצרכי מזון ובפרט דגים, והיו באים כל ה'פני' של העירי' וגם מהמשטרה, ואפילו ראש הג.פ.או. (משטרה חשאית) הי' שולח שליח לאבי שיתן לו דגים (כמובן בחנם) — ואסור לסרב!. ..כמובן.

לאחר זמן מסוים, יום אחד באו מהשלטונות לעשות ביקור, 'רעוויזיע' בלע"ז, אצל אבי ולקחו ממנו את כל ספרי החשבונות. ולאחר בדיקה מסויימת מצאו שאצל אבי חסרים לפי החשבון סכום מסוים של דגים — שהוא חטא גדול מאד!!!

וכאשר הגיע לאזני ראש הג.פ.או. אודות החסרון, שאל את אבי בזה"ל: שוסטערמאן! שמעתי אומרים שחסרים אצלך דגים! היתכן?

ויען אבי ויאמר: ומדוע לא יחסר? הלא אתה בעצמך שלחת את אשתך לקחת אצלי דגים, וכן עוד כאלה כמוך שלקחו אצלי — ולכן חסרים הדגים!

ויען: כן, אמת הוא הדבר! אבער פעלן טאר ניט ! (אבל אסור שיחסר!)

חששנו מאד מאד שיעשו על אבי 'כתב אשמה' ויעשו 'תיק' למסור לשלטונות למשפט... והעונש הוא מאסר... או שילוח... אך הודות לקל, הסתפקו בתשלום ל'ארטעל' מחיר הדגים החסרים.

אני — הלא הרווחתי אז מעות מכריכת הספרים — עזרתי לאבי בתשלום סכום מחיר הדגים, ואבי יצא נקי בעה"ש.

*

בזלאבין הי' בית-דפוס ממשלתי שהדפיסו שם עיתון קומוניסטי והי' להם גם כורך לכרוך את עניני הדפוס הצריכים כריכה.

לפתע עזב הכורך שלהם את ביה"ד ונסע לגאמעל ונשארו בלי כורך והיתה לי הזדמנות להתקבל לעבוד בביה"ד. זו היתה משרה די מכובדת, כי ביה"ד הוא סניף המערכת שהוא להבדיל 'קודש קדשים' (בלשון סגי נהור), וסדרתי שאוכל לקחת את העבודה הביתה, בכדי שלא אצטרך לעבוד בשבתות.

ראש המערכת הי' יהודי קומוניסט שרוף וידע שאני דתי ואינני עובד בשבת, אבל הודות לקל לא עשה לי צרות.

*

להיותי יוצא ונכנס בביה"ד, היתה לי הזדמנות להכיר כל עניני הדפוס: סידור, עימוד ופרעס, והודות לזה היתה לי היכולת — אחרי שנים רבות — לייסד בניו-יורק דפוס 'עזרא' ו'בלשן'.

* * *

לאבי ז"ל הי' ידיד ורע בבאברויסק, ר' לייב דוכין שמו, שהי' סוכן ('אגענט') של פארטרעטן. ומה היא העבודה? שהסוכן הוא כמו רוכל שמסבב מבית לבית ולוקח הזמנות לעשות מתמונה קטנה — פארטרעט גדול. את התמונות הקטנות היו שולחין למפעל למוסקבה, ושמה במפעל היו מגדילין את התמונה הקטנה ע"י מצלמה לגודל פארטרעט. ומאחר שע"י ההגדלה נעשה הכל 'חיור' — היו מוסרים את הפארטרעט ה'חיור' לאומן יד העובר על הפארטרעט בעפרון לעשות את הפארטרעט יותר 'שחור' וגם SHARP וזה נקרא 'רעטוש', וכשנגמר שולחים את הפארטרעט חזרה לסוכן בכדי למסרו לבעל התמונה.

והיות שאבי ז"ל התפנה מהמפעל של הדגים, הציע ר"ל דוכין הנ"ל לאבי להכנס לעבודה זו (של סוכן) ואבי ז"ל קבל את ההצעה. בימות החול הי' מסובב בעיירות בסביבות זלאבין ולשבת קודש הי' חוזר הביתה לזלאבין.

* * *