קט

"מצה זו... מרור זה..."

[א]

נוטל הפרוסה בידו ויאמר "מצה זו".. נוטל המרור בידו ויאמר "מרור זה".. (סידור אדמו"ר) .

ובשו"ע אדמו"ר (תעג, מה): כשיגיע ל"מצה זו".. צריך להגביה המצה להראותה להמסובין.. ויש להגביה האמצעית הפרוסה.. וכן כשיגיע ל"מרור זה" צריך להגביה המרור להראותו למסובין.

[ב]

ומנהג בית הרב לאחוז המצות, השניה והשלישית (על-ידי המפה שעליהם) ולהניח ידיו על המרור והכורך - עד על שום השני ["על שום שלא הספיק".. "על שום שמררו"] (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

וכך ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 18), אודות הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ בפסח תרצ"א בריגא: בשעת אמירת "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה", או "מרור זה" וכו', אוחז המצה או המרור בידו, עד "על שום" הב'.

[ג]

בעת אמירת הפיסקא "מרור זה" כו', מניח כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ]

את ידו הק' על המרור עד אחר תיבת "וגאלם" (ס' השיחות תש"ה, עמ' 84. [ד]

וצ"ע. ואולי צריך להיות "מצה" במקום "מרור", או "אבותינו במצרים" במקום "וגאלם").

בס' ויגד-משה (עמ' קנז-קנח) מובא, שגם במנהגי-בעלז ובס' דרכי-חיים-ושלום איתא שהיו רק נוגעים ולא מגביהים). וכן הוא בהגדת סקווירא (עמ' כג). יש שנהגו רק להראות באצבע (מנהגי-מהריי"ו, אות שסד; רזא-דעובדא, עמ' קל; הגדת ראפשיץ, אות כה), מנהג באבוב), ויש האוחזים בידם ומראים למסובים (מנהגי-קרלין).