לט

מרור וחזרת

[א]

מרור-חזרת. אנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט [=חסה]) ותמכא (חריין [=חזרת]) שניהם - הן ל"מרור" והן ל"כורך" (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע)

וכך ב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 18), מהנהגות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"א בריגא: למרור וחזרת הן חריין הן סאלאט.

וב'רשימות' מהנהגות מוהריי"צ בימי ניסן תרצ"ה בווארשא: סאלאט וחריין הן למרור הן לחזרת.

אולם ב'רשימות' מימי הפסח תרצ"ב בריגא, מאשר שמע מאדמו"ר מוהריי"צ: גם ל"כורך" היה [מוהרש"ב] לוקח חריין שלא שרוהו במים.

ואם היה סאלאט היה אוכלו אחר-כך ולא ביחד עם ה"שמורה".

[ב]

ל"מרור" ול"כורך" היה כ"ק אדמו"ר זי"ע לוקח כמה עלי סאלאט (חסה), מסיר מהם את חלקם התחתון, השדרה הסמוכה לקלח (לעתים היה חוצה את העלה לשנים - לרחבו - ונוטל את החלק הרחב, העליון, הרחוק מן הקלח). לוקח כמה כפות חריין (מגורד ומפורר) במידה גדושה, ועל כל נטילה ונטילה היה סוחט את החריין בידו (ונשפך ארצה), ועושהו - בעזרת הכף - כמין כדור (קרוב לגודל ביצה). אחר-כך היה עוטף את החריין מכל צדדיו בעלי החסה. נטל את החריין השלם (שאינו כתוש ומגורד), חתך ממנו בסכין שתי חתיכות, ומניחן - כשהן בשלימותן - האחת לתוך המרור והשניה לתוך החזרת.

[ג]

אדמו"ר מוהריי"צ והרה"ח ר' לוי יצחק - אביו של כ"ק אדמו"ר זי"ע - לא היו לוקחים גם מראש המרור, ואמר אדמו"ר זי"ע שזה "חידוש" שלו, ואשר כך נרשם גם בהנהגותיו של הרה"ק ממונקאטש (דיבורי סדר הראשון תש"ל - ובס' המלך-במסיבו, ב, עמ' צט בהשמטת הנהגתו של רלוי"צ. וראה בס' דרכי-חיים-ושלום, אות תקצ)

[ד]

הרבנית מרת חיה מוסיא ע"ה סיפרה פעם, כי מתוך רגילות הניחה ראש של חריין גם בקערת אביה [מוהריי"צ], והוא חייך ואמר: איך דארף דאס ניט [=אני איני זקוק לזה]... (ימי-מלך, א, עמ' 370 הע' 88)