לו

החרוסת

[א]

חרוסת. זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ; רק תפוחים, אגסים ואגוזים (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

אף שבפרי-עץ-חיים (שער חג-המצות פרק (ו) [ב] - מובא בהגש"פ שם [ובהגהות בשער-הכוונות דרוש ו (דף פג, ד) מובא רק הרמז בתיבת "אבן"]) נתן סימן לחרוסת: חרושת אבן חרושת עץ בלשון אשכנז: איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלשון הקודש: תפוחים, אגסים, קידה, אגוזים וקינמון. עכ"ל.

וצ"ע מדוע אין נותנים בחרוסת תאנים ותמרים שנמשלו בהם כנסת ישראל, וככתוב בשו"ע אדמו"ר (תעג, לב). והאריז"ל היה נותן שלושה מיני תבלין ושבעה מיני פירות (כף-החיים תעג, צט עיי"ש).

[ב]

הרבנית רבקה זצ"ל.. היתה מתקנת חרוסת לא רק בשביל ה"חצר" (כי ב"חצר" לא היו עושים שום סדר כי-אם אצלה. וגם הרבי [מוהרש"ב]

זצ"ל היה בא אצלה), כי-אם על-פי רוב גם בעלי-בתים מהעיר היו באים אצלה ליקח חרוסת ולומר לה "גוט יום-טוב" ולברך אותה שתזכה לשנה הבאה, וגם לקבל ממנה ברכה כנהוג.. ונכנסו לשאול ממנה.. אם יש לה חרוסת גם בשביל הישיבה, או שצריכים לתקן בפני-עצמם. ואמרה שלא חשבה על-זה, ובמילא לא יספיק, אבל גם כעת יכולים להכין. ואמרה שתפוחים ישנם בבית, והוציאה מעות מכיסה כמה שהיה צריך, ואמרה לילך.. וליקח אגוזים.. ואמרה למשרתת שתתן לנו מדוכה ואיזה שתי קערות וסכינים, וגם הראתה לנו מקום ואמרה שנוכל לתקן בביתה.

והוסיפה לומר, אין אנחנו מניחים בחרוסת אלא רק תפוחים ואגוזים.

וצימרינג [=קינמון] וכו' אין אנחנו מניחים, ואמרה: וויילע מיין זון ניצט ניט קיין זאך [=היות ובני - מוהרש"ב - אינו משתמש במאומה]. תיקנו החרוסת, קבלנו ממנה ברכה וגם ברכנו אותה, ומאז ידענו שלא להניח בחרוסת שום דבר חוץ מתפוחים ואגוזים כנ"ל (לקוטי-ספורים, עמ' רלג-רלד) .

[ג]

וראה בס' ויגד-משה (עמ' כט-לד) בענין מיני הפירות הניתנים בתוך החרוסת.

בס' ערכי-יהושע (אות קכא) ובהגדת לעלוב: תפוחים ואגוזים. וכמנהגנו כן הוא גם בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תקצא), שלקחו תפוחים, אגסים ואגוזים, ואילו אינגב"ר וצימרינ"ג [=קידה וקינמון] לא עירבבו מחשש חמץ. ובהגדת סקווירא (עמ' כ) שעשו החרוסת מתפוחים ואגוזים, ומלפנים היו נותנים גם אינגבר של פסח.

בבאבוב נוהגים גם כיום ליתן את כל המינים הנרמזים בתיבות ע"ץ ואב"ן. וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רח) ונטעי-גבריאל (ב, עמ' קצו), אודות הנוהגים לאכול התבלינים הנ"ל והנמנעים מאכילתם.

החשש שבתבלין האינגבר (זנגוויל) נתפרסם בכתה"ע בשנת תרמ"ב על-ידי הרה"ג ר' אריה ליב זיוואוו מדינאבורג-דווינסק (מתלמידי אדמו"ר הצמח-צדק), וזה לשונו: על דבר אינגבער שאוכלים אותו בפסח בזמנינו, וגם הנה כתבו לערבו בחרוסת, וכן נוהגין. אבל עתה בזמננו נתברר אשר במקומות שהוא גדל שם מבשלים אותו, והמים הם אלייאיק יקר, ואחר-כך לוקחים אותו ומפזרים עליו קמח סולת שלא יהיה ניכר שנתבשל, כי בדרך גידולו יש עליו אבק לבן כמו קמח. והנה הראתי להחנוונים, אשר בהלקח האינגבער מהחביות ימצא בשולי החביות קמח סולת שנפל מהאינגבער. עוד עושים שם, ששורים האינגבער ביי"ש חזק, והמשקה היא נמכרת ביוקר, ואחר-כך לוקחים האינגבער ומייבשין אותו ומוכרים אותו. ויש שנותנים גם על זה קמח. לכן אני מזהיר שלא לאכול אינגבער בפסח. וגם בדיעבד אם ניתן בתבשיל, אם הוא מאינגבער שיש עליו אבק לבן, אני מצוה לבער המאכל ולא להשתמש בכלים. והאינגבער שאין עליו אבק לבן ואין מראהו לבן, אני מורה אם ההפסד מרובה, להשהות עד אחר פסח, ודוקא בהפסד גדול. עכ"ל. (ואחר זמן נתפרסה הכחשה לחשש זה, על-ידי מומחה משרי מוסקבא, שהרה"ג ר' חיים ברלין נתן בו אימון לבירורי דברים מעין אלו).