טז

אכילת צנון

[א]

כידוע היה אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע בא בליל ראשון של פסח אחרי תפילת ערבית, למקום האוכל של התמימים יחיו, והיה מביט כל דבר איך ומה והיה מתעניין בכל פרט. והנה הממונים הכינו אז [בשנת תרס"ו]

לארוחה ראשונה צנון עם שומן (רעטאך מיט שמאלץ), וכשאדמו"ר נ"ע ראה זה ושאל מה זה, ואמרו לו שזו מנה ראשונה (די ערשטע געריכט), ושאל בתמהון: האם אינם יודעים שאדמו"ר הצמח-צדק נ"ע אסר אכילת צנון בפסח בלי טעם?! ומובן שתיכף נתפשטה השמועה מה שאמר אדמו"ר נ"ע... (שמועות-וסיפורים, א, עמ' עד ['ליובאוויטש וחייליה', עמ' 55-54]. ועוד שם, שהחסיד רי"מ אלפירוביץ מסמורגון שאל את אדמו"ר מוהרש"ב האם סיפור זה נכון הוא, והשיבו: [א] לכל אדם צריכה להיות מצוה אחת שבה הוא זהיר טפי, ואצלי זה "פסח", [ב] משל לעיר שיש בה מאות חנויות וגנבים בודדים, אך שומרים את כל מאות החנויות היות ואין יודעים לאיזו מהן יפרוץ הגנב...

[ב]

ובאגרות-קודש מוהרש"ב (ג, עמ' רכח) , שמכר עם החמץ גם "רעטעך איין גימאכץ" (מרקחת צנון)..

[ג]

בס' חיי-אדם (קכז, ז) כתב, דמה שיש נוהגים שלא לאכול צנון ושומים שאין לזה שום טעם וריח. וראה עוד בס' ויגד-משה (עמ' קה-קו ובהוספות עמ' רצד), והביא שם שהרה"ק ר"ח מצאנז היה לוקח צנון ל"כרפס", ושכן הוא מנהג בויאן וגור. צנון (או צנונית) נלקחו ל"כרפס" גם כפי מנהגי-קומרנא (אות של), מנהגי-מהריי"ו (אות שמ), תפארת-איש (עמ' שפז).

אי-אכילה "ללא טעם" נמצאת גם במנהגי-בעלז (עמ' מא): שום לא אכלו בפסח.

שאלו פעם את מרן מהרי"ד ז"ל הטעם, אמר: "אני לא יודע טעם, אלא שכך נהגו אבותינו הק' ואל תיטוש תורת אמך". עכ"ל. וכתב הפרי-מגדים (אשל-אברהם תסד, א): יש נוהגין שלא לאכול שום בפסח, ואיני יודע טעם למה. ומכל-מקום עתה אין להקל בפני עם-הארץ, ובצנעא לתלמיד-חכם אין להחמיר. עכ"ל. אי-אכילת שום רשומה גם בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סד) ובהגדת לעלוב (עמ' כג). וראה גם בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמא).