כא

מנהג האדמו"רים

[א]

דרכם בקודש של מורינו הבעש"ט והרב המגיד ממזריטש היתה, שאת ספירת-העומר היה כל אחד מהם בזמן נשיאותו סופר כעובר לפני התיבה בבית-הכנסת (משיחת כ' כסלו תש"ו, קובץ-ליובאוויטש, 11, עמ' 3)

אך רבותינו הק' נשיאי חב"ד לא נהגו לספור ספירת-העומר בקול-רם (במקום הש"ץ או אחריו), אלא ספרו עם הקהל בשווה (כשהיו מתפללים בציבור).

[ב]

אדמו"ר מוהרש"ב אמר פעם - כשהבחין שהציבור משתתק כדי לשמוע את ספירת-העומר שלו: עס איז צוגעקומען א נייער פרק אין "חיצוניות"; וואס איז? מען דארף הערן ווי יענער ציילט "ספירה"! ביי אונז איז דאס קיין מאל ניט גיווען. פנימיות פאר חיצוניות האט מען ניט אוועק גיגעבן. אלע מאל ביי "ספירה" ווערט א טומעל, און דא איז שטיל.

וואס איז? מען דארף הערן ווי יענער ציילט! פאר זיך איז דאס קיין ענין ניט, און יענעם איז דאס מבלבל [ניתוסף פרק חדש ב"חיצוניות"; מה קרה? יש לשמוע כיצד פלוני סופר! אצלנו לא היה דבר כזה מעולם. לא ויתרו על פנימיות לשם חיצוניות. תמיד בשעת ה"ספירה" מתעוררת המולה, וכאן - שקט. מה הענין? יש לשמוע כיצד הלה סופר! לעצמו אין בכך כל ענין, ואת זולתו זה מבלבל (מרשימות הגר"י לנדא ע"ה - שאליו היו הדברים - נעתקו ב'הערות התמימים ואנ"ש' דמאריסטאון, גל' שלז עמ' י) .

[ג]

המנהג שהש"ץ סופר ולא הרב, מצוי גם בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תרכה), מנהגי-אליק (אות קלא), ערכי-יהושע (אות קמא), מנהג באבוב. וצדיקים שנהגו לספור בעצמם ולא הש"ץ: מנהגי-בעלז (עמ' מד), מנהגי-ספינקא (עמ' לד), מנהגי-מהריי"ו (אות שצז), מנהג ויז'ניץ, הגדת סקווירא (עמ' כה). וראה ס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' שכח).

[ד]

בסידור שבו התפלל הרבי [מוהריי"צ] בשנותיו האחרונות, נהג הוא לשרטט סימן בסידור אחרי כל פעם שספר את ספירת-העומר (שיחת פסח-שני תש"י. ונתבארה הנהגה זו בשיחת ל"ג בעומר באותה שנה, תורת-מנחם, עמ' 64)