יב

חמץ שנתקבל מצדיק

[א] על-פי השמועה מחסידים (מכ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] - לא שמעתי בכל זה) - היתה הנהגת חסידי רבותינו נשיאנו, שכשהיה להם דבר מאכל או משקה שקבלוהו מהרבי, ולא היה אפשר להשהותו ברשותם בימי הפסח - לא מכרוהו לחמץ, אלא אכלוהו או שתוהו קודם הפסח (לקוטי-שיחות, טז, עמ' 134. ועיי"ש בהע' 7-8 ו-63, שהרה"ק מראהטין מכר מהחלות של הרה"ק מזידיטשוב, ומ"ש בשו"ת ערוגת-הבושם אודות החלות של הרה"ק מבעלז, שנכון לקיים בהן מצות שריפה).

ומבואר שם טעמו של דבר: שזה היפך כבוד רבו כשנותנים לגוי או מוכרים לו את מה שקבלו מהרבי. ובכלל צ"ע, כשחוזרים וקונים מהגוי, האם נשארת במאכל קדושת הצדיק שהיתה בו מקודם. וכל זאת לא כמנהג חסידים אחרים שהיו מוכרים "שיריים" של חמץ לגוי - עיי"ש.

ובזה מבאר שם את המסופר (בס' השיחות תש"א, עמ' 30): בערב-פסח נהגו לבדוק את כיסיהם של הילדים הקטנים; אדמו"ר הצמח-צדק קרא לאאמו"ר [מוהרש"ב] ושאלו היכן הניח את הסוכריות [שהשליך עליו הצמח-צדק בשעה שנכנס ללמוד ב"חדר"], ונאלץ אז לאוכלן [ולא מכרן עם החמץ].

[ב]

..במנהג חסידים שלא למכור לגוי ח"ו "שיריים" וכו' - ולכן אוכלים אותם "קודם חג-הפסח". וק"ל (ממכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע, יט-כ כסלו תשמ"ו. הגש"פ עם 'והגדת לבנך')

[ג]

המשקה שקיבל [מכ"ק אדמו"ר זי"ע] - פשוט שאין למכרו לאינו-יהודי (בערב-פסח), ולכן - לחלקו לפני זה (ממכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע, י"א ניסן תשכ"ד)

[ד]

בי"ג ניסן תשכ"ט נתן הרבי בקבוק "משקה" לרה"ח רש"ז דוכמאן ע"ה לשם התוועדות, הבהיר לו שאין הוא מתיר את ה"גזירה" שלא לשתות יותר משלוש כוסיות, אבל שישתדלו לגמור את ה"משקה" - אפשר גם אחר ה"סיום" ביום המחרת - אך לא ימכרוהו עם החמץ (מרשימות 'יומן' תשכ"ט) .

[ה]

ובהגדת צאנז (עמ' קמ) בשם הרה"ק מצאנז, שהורה למי שהיה לו חלה מחלותיו של צדיק, לשורפה קודם זמן האיסור ולהטמין את האפר למשמרת. וראה גם בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רכד-רכה), נטעי-גבריאל (א, עמ' קלח).