עג

אי בעי הסיבה

בכרפס לא ציין [אדמו"ר בסידורו] אם יאכלנו בהסיבה או בלא הסיבה (כמ"ש במרור), ויש לומר דדינו כמו שאר הסעודה דלילה זה, דהרשות בידו שלא להסב, והמיסב הרי זה משובח (שו"ע רבינו סי' תעב, יד) , ולא ציין אלא במקום שהחיוב או הפטור הוא מוחלט.

ונוהגין לאכלו שלא בהסיבה (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ובהגדה שם: לדעת רוב הפוסקים כרפס אינו צריך הסיבה, שבלי-הלקט, מטה-משה, ברכי-יוסף ועוד. ודלא כדעת הבית-דוד).

ויש לומר טעם לדבר, שהרי הכרפס עניינו היפך החירות, ולכן אין אוכלים אותו בהסיבה שהיא דרך חירות (המלך-במסיבו, ב, עמ' צח)

כך הוא המנהג גם בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תקפט - וראה בהע' שם), בסידור קרלין, בהגדת רוז'ין (עמ' מג) ובהגדת לעלוב (עמ' נ). דיעות שונות הובאו בס' ויגד-משה (עמ' קיא-קיב ובהוספות עמ' רצה), וכתב שכן נתפשט המנהג לאכלו בלא הסיבה. ושם בשם הרה"ק רא"מ מגור, שבזמננו אין להסב במקום שאין מחוייבים. ועוד דייק שם מלשון אדמו"ר בשו"ע (שם), שהעתיק את דברי הרמב"ם בדין ההסיבה, ובמקום שכתב הרמב"ם "ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח", כתב רבינו "שאר כל הסעודה". משמע שדוקא בשעת הסעודה אם היסב הרי זה משובח. וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רסט), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רפג-רפד).