קכג

מלח

ואינו טובל [המצה] במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא תערובות טעם אחר כלל (מהרי"ל. שו"ע רבינו תעה, י) - וכן הוא מנהג בית הרב (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע, ובס' המנהגים בקיצור).

וכתב בהגדה שם: וצ"ע, שהרי כתב השל"ה שעל-פי כתבי האריז"ל יטבול במלח.

ולהעיר מלקוטי-תורה, ביאור לד"ה ולא תשבית, סעיף ח [וזה לשונו: ולכאורה אינו מובן.. מדוע יהיה שבמצה לא יהיה מלח.. ובטור-ברקת סי' תנה כתב.. ואין זה מספיק.. אך הענין מבואר בתיקוני-זוהר תי' סט.. לחם עוני בלא מלחא.. עד דתהא שלימה לא צריך לקרבא עלה מלח.. ועל-כן בענין חיוב אכילת מצה שהוא תחילת העבודה צריך להיות לחם עוני דוקא, שהוא בחינת אמונה ואתכפיא בלי שום טעם ודעת, ועל-כן אין ליתן בה מלח, שהמלח הוא נותן טעם להיות בחינת טעם ודעת, שהוא גילוי פנימיות התורה כו', וראשית העבודה צריך להיות בבחינת לחם עוני דוקא].

וראה עוד להלן (אות קמג) בדבר טיבול המצה במלח במשך הסעודה.

הדיעות בענין טיבול המצה במלח נאספו בס' ויגד-משה (עמ' קעה-קעו ובהוספות עמ' רצט), והביא שמנהג סקווירא ובויאן שלא לטבול אלא לזרות מלח על המצה (וכן הוא בהגדת לעלוב עמ' נ. ובס' ערכי-יהושע אות קל, שהיה נותן כמה גרגרי מלח בין המצה הראשונה והשניה). ובמנהגי-בעלז (עמ' מג), שלא היה טובל את פרוסת "המוציא" במלח (ובהגדת בעלז עמ' לב ו-צח, שאין מניחים מלח כלל על השולחן!). למנהג באבוב המצה נאכלת במלח. וראה המובא להלן (עמ' רכז) מס' קדושת-ישראל, שרק באחרון-של-פסח טבלו את המצה במלח. וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רצז-רחצ), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שכד).

ודבר יקר כתב בס' שולחן-הטהור (סי' קסז, זר-זהב אות ג), וזה לשונו: המצוה שיהיה מלח על השולחן, ובפרט מי שהוא משורש "קין" יזהר מאוד. מרן האר"י.

ובזה תבין דברי הרמב"ם שפסק לאכול מצה בחרוסת.. וכתב עליו הראב"ד "זה הבל". ותמהו עליו, למה לו לההביל את הדבר שהוא מוזכר אצל הגאונים הראשונים עיי"ש. אבל באמת כוונת רבינו, רוח הקודש שלו, היה: "זה הבל" - מי ששורשו "הבל" אינו צריך למלח ודי בלפתן, אבל מי שהוא משורש "קין", בהכרח שיטבל במלח ולא בחרוסת. והוא ענין נפלא. עכ"ל.