נו

אחיזת הכוס

מנהג בית הרב: לוקח הכוס בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו - דרך הורדה מלמעלה למטה - על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. ומקדש מעומד, והכוס מוגבה למעלה משלושה טפחים מעל גבי השולחן. וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

בשו"ע (קפג, ז) הביא אדמו"ר שתי דיעות באופן אחיזת היד בכוס: על הכף והאצבעות זקופות, או על האצבעות ממש. והדיעה הראשונה קרובה למנהגנו, אלא ששם הכוונה שכל חמש האצבעות תהיינה זקופות, ולא רק ארבע כמנהגנו. ומצויין שם למגן-אברהם בשם השל"ה, והוא בשער האותיות (קדושה, דף פג, א): קבלתי להניח הכוס על כף הימין והאצבעות זקופות, וסי' ואתן את הכוס על כף פרעה.

ולא כאותן שנוהגין לאחוז הכוס בימין דהיינו שאצבעות מקיפות את הכוס [שהיא דיעה שלישית]. ויש קצת הוכחה לזה בזוהר [ח"א א, א]. עכ"ל. ובמנהגי ליל-שבת יבואו בעז"ה חילוקי המנהגים שבדבר זה.

אצל כ"ק אדמו"ר זי"ע היתה הכוס מונחת ברובה על כף היד, ומיעוטה על האצבעות. ולכאורה היא כעין פשרה בין שתי הדיעות הנ"ל שבשו"ע אדמו"ר.