כב

"מזל טוב"

חסידים הראשונים היו אומרים בשבועות "מזל טוב". בראשונה היו אומרים "מזל טוב" באמצע קריאת-התורה, אך כתוב בספרים שזה הפסק.

אחר-כך היו אומרים "מזל טוב" אחר קריאת-התורה ואחר-כך נהגו לומר "מזל טוב" אחר התפילה. זכורני זקנים בליובאוויטש שבחג-השבועות היו אומרים "מזל טוב" (ס' השיחות ה'ש"ת, עמ' 121. שייכות ה"מזל טוב" לחג-השבועות נתבארה בשיחת חגה"ש תשי"ג: "מזל" עניינו למעלה מן ההשתלשלות, ולשם ניתן להגיע ע"י הקדמת נעשה לנשמע שהוא הביטול לבעל הרצון, וזה עניינו של חגה"ש).