לז

[א]

שריפת החמץ [בליובאוויטש] היתה באולם הגדול של הישיבה, באחד התנורים הקרוב להכניסה (תנורי חורף היו שם ארבעה). את התנור שבו שרף הרבי [מוהרש"ב] את החמץ התחילו להסיק בבוקר, כדי שיהיה מוכן תנור מלא גחלים לוחשות לשריפת החמץ.

אחרי שריפת החמץ ואמירת ה"יהי רצון", פנה הרבי אלינו [=אל הבחורים]

ואמר: "אזוי וויא מען האט פארברענט דעם חמץ הגשמי, אזוי זאל מען פארברענען דעם חמץ הרוחני" (כשם ששרפו את החמץ הגשמי, כן ישרפו את החמץ הרוחני). אחר-כך אמר: "א געזונטן זומער" (קיץ בריא) והלך לביתו ('ליובאוויטש וחייליה', עמ' 54) .

וכעין זה כתב לבנו מוהריי"צ בערב-פסח תרס"ז: ת"ל ביערנו את החמץ מביתינו ומרשותינו, יעזרינו השי"ת ויתן בלבבינו לבער את החמץ הרוחני מרשותינו, ויהיה לבבינו אליו ית' לבדו (אגרות-קודש, ד, עמ' ריב)

[ב]

אצל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה הכל במדידה.

ביעור-חמץ נמשך מהשעה עשר וחצי עד עשר וארבעים דקות (ס' השיחות תש"ב, עמ' 87)

[ג]

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה בא בלוויית המזכירים לחדר-ההסקה שבמרתף בית-המדרש, המזכירים היו משליכים לאש חבילות (כנראה של פדיונות וכד'), והרבי היה משליך שקית קטנה או שתי שקיות של חמץ שהביא אתו (הידית של כף העץ בלטה לעתים מן השקית, ומן הסתם היו בה גם שאריות הנר והנוצה). היה חותה באש במוט של ברזל, ואחר-כך אומר מתוך סידורו את סדר ביעור-חמץ. לעתים היה שב וחותה באש גם אחר אמירת ה"יהי רצון" (כן הוא ברשימות מהשנים תשל"ז ותש"מ. בשנת תשל"ז נרשם שבפעם השניה חתה הרבי באש חמש פעמים. כך נהג גם בכיסוי הדם של ה"כפרות" בערב יוהכ"פ, ושם כתבנו להעיר מענין החמש גבורות. וענין זה שייך גם בביעור החמץ). ב"יומן שנת 'הקהל' תשמ"א (עמ' 125) נרשם, שאמירת "כל חמירא" היתה אחר ההשלכה לאש, אחר-כך חתה בחמץ עד שנשרף כליל, ואז אמר את ה"יהי רצון". ואילו ביומן "אראנו נפלאות" משנת תשנ"א (עמ' 129) מסופר, שאחר זריקת החמץ והחיתוי באש, הרכיב הרבי את משקפיו ואמר "כל חמירא" וכו'.

בשנת תשמ"ח, שנת האבלות על הרבנית ע"ה, נערכה שריפת החמץ בחבית שבחצר ביתו של הרבי.

בדרך-כלל לא נהג הרבי לומר מאומה לציבור אחר שריפת החמץ, אך ב"יומן" משנת תשי"א מצינו שאמר אז בזה הלשון: א פריילעכן און א כשר'ן פסח. פון דעם חמץ איז מען שוין פטור געווארן (פסח שמח וכשר.

מן החמץ כבר נפטרנו).