<h3>המצב בחברון בשנים הבאות</h3>

אחרי הריגת העריץ עבדול רחמאן נעשה יותר שקט בחברון, אך רחוק היה מלהשביע רצון. בעתון "החבצלת, ט' מ"ח תרל"ז מתאר העורך י.ד. פרומקין את מצב היהודים בחברון (ע"פ רשימות יערי):

מצב היהודי בחברון שפל הנהו מאד-מאד ממצב איש ישראל ביתר ערי פלשת, ואולי גם בכל ערי תוגרמה.. מעוט מספר נפשות היהודים אשר כאין יחשבו לעומת התוגרמים.. מצב המוסרי מתושבי חברון מבני העמים שפל הוא.. כח הממשלה שמה לא רב הוא.. חיי היהודים תלויים לו מנגד, כבודו יחולל שבע ביום, יחורף וינואץ, יקולל ויגודף, ואוי לו אם לא יאטום אזנו משמוע חרפת מחרפו ויהין להביט בפניו כחפץ להשיב לו דבר, כי אז יכהו מכות נמרצות ובן רגע יאספו המונים המונים ויצעקו בקול: היהודי הזה חרף דתנו, ודעת לנבון נקל כי מרה אחריתו.

כעבור שנה, בגליון י"ד טבת תרל"ח, כותב שוב:

מקרה מדאיב לב קרה בימים האלה בהעיר הקדושה הזאת. איש מנכבדי אחינו תושביה, הנודע בשם רחמים תורג'מאן הוכה מאת אחד התוגרמים אזרחי העיר מכות נמרצות אשר הפילוהו על משכב ואחרי שבעת ימים נופחה נפשו. ראשי עדת ישראל מהרו להודיע הדבר למושל העיר, והוא שלח רץ ממהר ירושלימה, ומפני כי היהודי הזה היה חוסה בצל ממשלת בריטניא נשלח קאמאיסיאן מיוחד ובתוכם מליץ הקאנזולאט הבריטית והאדון ד"ר טשאפלין חברונה ויחנטו [וינתחו] את המומת וימצאו כי במכותיו מת, ויקברוהו. המכה נתפש בידי הממשלה, ואחרי יובא ירושלימה ישפט כנימוס.

בלב נשבר לרסיסים על המקרה האיום הזה אכתוב הטורים האלה, וכל עצמותי תרעדנה בזכרי כי מאמרי "חברון" אשר כתבתי בשנה החולפת בהיותי שמה וראיתי את מצב היהודים כי ברע הנהו, ועוררתי לב נכבדי עירנו לקדם פני רעה כזאת אשר נשקפה על העיר, החטיא מטרתו.

המצב לא השתפר גם בעשרים השנים הבאות והעתון "חבצלת" המשיך להתריע על כך. בשנת תרנ"ט (ע' ג):

קול מר צורח, קול כחולה, אשר יאנח בשברו מתנים, בהבינו לאחריתו, כי לקבר יצעד והיאוש הנורא יתקפהו בעים עוזו, ויעכל כעש את בשרו, ובמר נפשו יצעק לעזרה, ככה תצעק, תזעק בחבלי', העיר הקדושה חברון, עיר מגורי אבותינו אבות העולם.. הריסות חברון וחורבנה, הגיעו לדיוטא היותר נמוכה, במלא מובן המלה. לא עיר קטנה היא חברון רק אנשים בה מעט, ורובם ככולם עניים מרודים המה. זקני' חכמי' וסופרי' אשר אחזו במשוט העיר וינהגוה בכבדות ויתמכו אותה ברב כח לבל תפול, כבר ספו תמו.. ורבים מבני' אשר סבלו נוראות מתגרת יד הלחץ, זו הדחק והעוני, באין לאל ידם לכלכל כלכלת ביתם בלחם לפי הטף, הוכרחו לדאבון לבבם לעזור את הארץ לבקש טרף לביתם באשר ימצאו, ובין כה וכה וחברון כמעט נשארה מאין יושב.

ובשנת תר"ס (ע' יד):

גורל עיר חברון, אשר אך חושך וצלמות בעריפי', אין בה לא בתי משכנות לעניים, ולא מקום מפלט לחולים נדכאים, לא סעד לזקנים, ולא תמיכה לפרחי ת"ח, כזקן, כמלא עלומים מבקשים לחם ואין, נשאר בעיר שמה, ושאי' יוכת שערי', קרית תוהו תכונה ועיר נעזבה קורא לה.

היפלא איפוא, אם מספר אחינו תושבי חברון יגרע ויצער מיום ליום, אחרי אשר הראשונים ספים תמים, מהם אשר סעו למנוחות ומהם -יבדלו לחיים- הנודדים לבקש טרף להשבית רעבונם ורעבון עולליהם, באשר ימצאון, ותושבים חדשים, לא יתוספו אף גם אחד, ובמצב כזה תמה אני אם בזמן מצער -אשורנו וקרוב- יהי' עוד מושב לאחינו בעיר הקדושה הזאת המשולשת בשלוש קדושות לקדוש, והיתכן?

ועוד על תהליך עזיבת חברון בקרב בני העדה ראה מ. שפירא, ותיקין, ע' 77, ובנסמן בהערה 66 שם. "המשפיע" ע' כז-ח. לקמן פכ"ו.