<h3>הרפתקאות בדרך</h3>

מרוסיה יצאה השיירה בדרכם לארץ הקודש בחודש אדר תקל"ז, כנזכר באגרת שכתב הר"א מקאליסק בחורף תקל"ח לק' סמיליאן (לקוטי אמרים אגרת כט) "בחדש אדר ש' תקל"זיין בעת נסיעתנו מחו"ל". כחצי שנה ארכה הדרך, עד שהגיעו לארה"ק בה' אלול, כמסופר באגרת השד"ר הר"י מפולוצק, שכתב בדרכו ביאסי בט' אייר תקל"ח, אל ראשי קהלת וויטבסק ופאלצק (שם אגרת כז. הוגהה והושלמה ע"פ כת"י 2000 א,א):

באנו אל אה"ק עיה"ק צפת תובב"א אני ובני ביתי כולם מקטנם ועד גדולם. בתוך הבאים יותר משלש מאות נפשות עם רבינו הגדול החסיד הקדוש המפורסם מוה"ר מנחם מענדל נ"י.. ברוך ד' שהחיינו וקיימנו והגיענו לאה"ק ביום ה' אלול תקל"זיין בשלום.. וד' הצליח את דרכי לעבור על הים השחור בשני מעל"ע, ועל הים הגדול כמעט עברנו כולנו בספינה א' בז' ימים, והמותר בט' ימים.

לראשונה היו אמורים לנסוע בנסיעה זו, יחד עם הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק, קבוצה נבחרת של תלמידיו, ביניהם שנים מתלמידי הרב המגיד ממעזריטש, הר"א מקאליסק והר"י מפולוצק. אמנם בדרך נסיעתם הצטרפו לשיירתם יותר מארבע מאות איש כדי לעלות יחד אתם לארץ הקודש.

כולם נאספו יחד לעיר מוהילוב פודולסק שעל הנהר דניסטר, ומשם הפליגו בכמה ספינות לארץ הקודש, לאחר תחנת ביניים בקושטא.

כמה מהנוסעים החליטו באמצע הדרך לחזור לביתם. אחרים החליטו לחזור בעת תחנת הביניים בקושטא, והשאר המשיכו דרכם לארה"ק.

באמצע הדרך בין מוהילוב לקושטא, באה עליהם סערה גדולה שהטביעה את אחת מהספינות, בלב הים השחור, לא רחוק מחוף חצי האי קרים. כשמונים יהודים מהשיירה הפליגו בספינה הזאת, רובם נטבעו ורק כשלשים מהם ניצלו לעיר גוזלוב [יעוופאטאריה] שבחצי האי קרים, מבלי אוכל ובגדים ומבלי פרוטה לפורטה.

שיירת הספינות, שבהן כ-300 איש, המשיכה דרכה לקושטא ולא ידעו מכל הנעשה לספינה הזאת, ובה' אלול תקל"ז הגיעו לארה"ק.

הניצולים קבלו מעט עזרה מאחיהם שבעיירות גוזלוב, קראסוב [קראסונדאר] וקעילה [קלעה] שבחצי האי קרים, אך עזרה זו לא הספיקה ופנו בבקשת עזרה לראשי הקהלה הקראית שבקהלת כפא שבחצי האי קרים. מלבד בקשת עזרה לאוכל ולבוש ביקשו לעזור להם אף לחזור למקום מולדתם ברוסיה או להמשיך את דרכם לארה"ק.

את דבר טביעת הספינה הזאת מזכיר הרמ"מ מוויטבסק באגרת שלו הראשונה מחורף תקל"ח:

ואבשר אותם.. בואי בעז"ה פה אדמת קודש עיה"ק צפת תובב"א.. ומלבד הפרץ אשר נפל מישראל מרוב הפרסום דרך בחזיז קולות אשר שלט עין הרע בעוה"ר להפקד ספינה אחת עם כמה נפשות, ד' יגדור פרצות, וימליצו טוב בעד כלל ישראל. ובודאי זכותם היא שעמדה לנו. וד' הוא הטוב, וגם מזה לא הניח ידו הטובה מלהטיב, אשר הגדיל והפליא ומפליא לעשות להציל מן הספינה ההיא כשלשים איש חוץ מדרך הטבע. ומהם בהתלהבות לבם לאה"ק באו משם לכאן, והנם היום אתנו, וספרו לנו גדולים מעשי אלקינו.

גם באגרת הנ"ל שכתב הר"י מפולוצק מספר על כך:

כמעט לא נפקד מאתנו איש, ואפי' מאותה הספינה הנוסעה למדינת קרים אשר בעוה"ר נשברה ואנשים בה מעט, ואף גם מזה לא הניח ידו הטובה מלהטיב, אשר הציל מהשאת והשבר את כל האנשים הידועים בשם חוץ מדרך הטבע. ואשר חיו מן האנשים גם המה באו משם לכאן, וספרו לנו מגודל חסדי השם ונפלאותיו אשר עשה במצולה, אשר לא ראה שום אדם ורב החובל רוח סערה כמה ימים רבים, ובאותו פרק יותר משלשים ספינות נטבעו על הים, ועל היבשה שבר גגות וכל עץ רענן ופרץ מגדלים, והיתה סכנת נפשות גם על היבשה.

לא נתפרש כאן מי הם הניצולים שהמשיכו אח"כ דרכם לארה"ק, אך ממקור אחר נודע לנו שביניהם היו ר' אהרן ב"ר יצחק אייזיק ור' אהרן ב"ר מאיר, הידועים בשמם ר' אהרן הגדול ור' אהרן הקטן. במכתב שכתבו אל ראשי העיר קפא (אגרות חסידים מא"י ע' 60) הם מספרים על התוכניות לעתיד:

באנו מן המודיעים ששאר אחינו הנצלים מן הים כלתה נפשם מתשועה לעלות אל ארץ הקדושה מחסר כל ועלה בדעתם לחזור למדינת פולין, ויש בין אחינו אנשים ונשים שאביהם ואמם וכל משפחתם נסעו ג"כ אחריהם ולע"ע הם בוודאי בסטאמבול, וכאשר באו שמה ולא מצאו אותנו בודאי הם בצער גדול ואומרים אשר כלנו בצער גדול כלנו מתים.. אנו השנים שנשארנו בלא נשים ובלא בנים עלינו לילך לארץ הקדושה ולהודיעם את כל הקורות אותנו ואשר הציל הש"י ברחמיו.

להלן הולכים ומפרטים להם את מצבם הכספי, את העזרה הדלה שקיבלו מיהודי קראסוב וקעילה שאינה מספקת לכל הניצולים "כי יש אצלנו שלושים נפשות ולא הגיע על נפש רק ברובל, ומה זה לפני איש עם, על בגדים או על אכילה ושתיה ואין לנו במה לשכור ספינה". הם גם מבקשים לשלוח להם איש שיעזור להם לשכור ספינה ההולכת לקושטא "כי אתם ידעתם שהשלכנו אל ארץ שאין אנו מכירים ויודעים לשונם ואף שהיינו מכירים לשונם לא היינו יכולים לשכור כי אין אנו מכירים את הספינה ואם יאמר לנו לסטמבול אני הולך אנו מתיראים שמא מטעה אותנו דהיינו שילך לאדאל וימכור אותנו".

וראה עוד שם ע' 59-57, שתי אגרות מאחד הניצולים בשם יהושע ב"ר דוד, שחשב בתחלה לחזור לפולין ולאח"ז החליט להמשיך דרכו לאה"ק "כי נראה לי לפי עניות דעתי ולפי מיעוט שכלי אשר ענה הבורא אותנו היה לנסותנו הנלך בדרכנו ולא כדי להחזירנו למדינותינו.. אל תמנעו עוד חסדכם מלעזור לי להתאמץ במצוה רבה להתעסק בשכירת הספינה".

ראשי הקראים שבעיר קפא נענו לבקשתם ועזרו להם בדרכם לקושטא, ואף כתבו לראשי עדת קושטא להמליץ עבורם (תרביץ תרצ"ו ע' 237):

מאנשי הספינה אשר טבעה בים, משמונים יהודים אשר שמו פניהם ללכת לירושלם עיר הקדש, מהם נמלטו אך שלשים אנשים, וזה האיש אחד מהם.

ומי יעמוד בסוד יי' אשר מצאתם סערה גדולה עד שהטביעה הספינה, והנמלטים יצאו ערומים ובאו לעיר גוזלוב, ואנשי קהלתנו עשו עמם חסד .. ועכשו כיון שנמלט מן האימה אינו מקפיד וחושש לשום צרה אלא רוצה ללכת לעיר הקדש לקבל פני רבו הרב המובהק [הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק] .. לכן תושיעו לו ותקבלוהו בסבר פנים יפות.

כך הגיעו אחדים מהניצולים לארה"ק, והצטרפו לשיירה שכללה עתה כ-300 איש; שגם הם לא נשארו כולם בארה"ק, וחלקם חזר משם לביתם בחו"ל. את כל הנ"ל סוקר הרמ"מ מוויטבסק באגרת נוספת שכתב בחורף תקל"ח אל ראשי קהלת ווילנא (אגרות בעל התניא ובני דורו ע' ו):

הרבה לרוב נספחו ובאו כולם לארץ ישראל הקדושה. אבל כמה מהם חזרו מאמצע הדרך, משפת הים ומסטנבול, ומה גם בעוה"ר מגודל עין הרע ספינה אחת נשברה, ואשר נצלו חזרו לביתם. הרבה מאד חזרו מאה"ק, אשר לא זכו לשבת בה. והנה אם היו כולם באים היו מכסים את עין הארץ, ואשר נשארו בכאן כל מן הסמוכים לנא אהני להם שטיותם, אף חכמתם עמדה להם. והנה הם יראים ושלימים.