<h3>פתיחה</h3>

בעשרות השנים הראשונות של ישוב חב"ד בחברון היתה העיר תחת חסותו של השליט העריץ עבדול רחמן הידוע בשם "הרב השחור", על שום שהיה מקבל חלק חשוב בחלוקת "כולל חב"ד" כדמי חסות. על עריצותו מסופר בספרים רבים. ומסכם הדברים בצלאל לנדוי (המעין, תמוז תשכ"ט ע' 3 הערה 11. כרם החסידות ח"ב, ניסן תשמ"ה, ע' רו הערה 49):

על סבלות יהודי חברון מידי "הרב השחור" אין בידינו תעודות בכתב מבני הדור ההוא אלא מסורות שהועלו על הכתב עשרות בשנים לאחר מכן. בראשונה ע"י רי"ז הורביץ בספרו "ארץ ישראל ושכנותיה" בערך חברון עמ' 254. והימנו ע"י ישראל קפלן בסדרת מאמרים שפורסמו בשבועון התור בשנת תרפ"ג ונאספו בחוברת עיר האבות, ירושלם תרפ"ד, וכן בילקוט חברון לא"י לבנון, ירושלם תרצ"ז.

על המלקטים האלו יש להוסיף את הס' "חברון" ע' 309, וגם שם הוא נכלל במדור "אגדות חברון". אמנם באמת מתועדות היטב סבלות יהודי חברון מידי "הרב השחור":

כבר בהסכם שבין עדת חב"ד לעדה הספרדית בחברון משנת תק"צ, שנעתקה לעיל פ"י מסופר איך שהשיך עבדול רחמן היה דורש מאתם סכומים מופרזים כדמי חסות.

זאת בהסכם של שנת תק"צ; אחרי גירוש המושל המצרי מהארץ ע"י השלטון התורקי, בשנת ת"ר, שב להפיל חתתו על חברון וסביבותיה והוסיף להכביד על היהודים בהטילו כופר נפש נפרד לכל אחת משתי העדות. עובדה זאת מתוארת היטב בהסכם המחודש משנת תר"ב, המועתק לעיל שם. מצב זה הכריח את גבאי החלוקה שבחו"ל להקציב את חלקו ברשימה בשם "הרב השחור".

הראשון שדיווח על תעלולי "הרב השחור" הוא הקונסול הבריטי ג'מס פין.

בשלהי קיץ תרי"ד (28 אוגוסט) כותב אל הלורד סטרסטפורד דה רדקליץ (נעתק ע"י א. מ. חיימסון בספרו The British Consulate in Jerusalem ע' 230. התרגום הוא ע"פ רשימותיו של יערי, בארכיון שלו בספריית ירושלים):

בהזדמנויות רבות הבאתי לידיעת כ' וממשלת הוד מלכותו את סבלותיהם של יהודי חברון מידי עבד א-רחמן. סעיף מיוחד בשיטת הסחיטה שלא היא גביית מס על החלוקה העונתית של תרומות יהודי אירופה, שעליהן מתקיימים יהודי חברון. שמו נרשם בפנקסים כמקבל קצבה, והוא שולח לקבל את מנת חלקו שלשה ימים לפני הזמן הקבוע.

תיאור מפורט יותר נתן ר' משה רישר (בשנת תרכ"ו), בספרו "שערי ירושלים" שער ישוב הארץ:

והיהודי' אשר בחברון סבלו עול גלות מהערביי' והישמעאלי' אשר לא האמינו בחייה' ופחדו מקול עלה נדף. והי' שם ערבי א' פניו כשולי קדירה וקראו אוו השחור והוא הי' מורד בהשולטאן והי' גיבור חיל ויתלקטו אליו ערביים ריקים ופוחזיק רבים והי' לו כלי זיין הרבה ונעש' ראש עליה' ובעת אשר הוצרך לממון בא אל היהודי' שיתנו לו כך וכך והיהודי' האומלי' נתנו לו כל מבוקשו כי פחדו נפל עליה' וכמה פעמי' בז את העיר. גם גזר על היהודי' שיתנו לו בכל שנה ושנה סך עצום ולא הי' בידם וכתבו לנשיא שלהם לב"ק ליבאוויטש שישלח לו הסך הקצוב ובעת בא הרשימה של החלוקה מחו"ל נרשם הוא ג"כ (השחור) כך וכך וכמה פעמי' הלך הפאשא מירושלי' עם חיל לתפסו ולא יכול לו ופעם א' אשר בעמל רב תפסוהו ויתנוהו בקולר וע"י שוחד רב הניחוהו.

נחזור שוב לשנת תר"ב, שבה התחיל לקבל חלק נפרד בחלוקת כולל חב"ד, כמבואר בהסכם של השנה הזאת. אח"כ פרצה מלחמה בינו ובין אחיו ובמשך זמן רב נמשכו בהרי חברון מהומות רציחות ומעשי שוד, עד אשר בשנת תר"ו עלה על חברון מוחמד פחה, הנציב התורכי בירושלים, וכבשה מידי השיך עבדול רחמאן. בעת הכיבוש הופקרה העיר לרצח ולשוד, עד שהמושל נתן אות להפסיק. השלטון התורכי התבצר לאט בשטח ואז החל לגבות את המסים שהתושבים פיגרו בהם במשך שש השנים ת"ר-תר"ו, שבהן היתה חברון בשליטת השיך (ראה בכ"ז תולדות הערבים בא"י ע' 60; 134. לוח א"י תרס"ו ע' 48).

את תקופת המלחמה שבין האחים מתאר ר' יהוסף שווארץ, בספרו תבואות הארץ, חלק מעשה הארץ, ירושלים תר"ה (מהדורת תר"ס ע' תעו):

וכעת יושביה בערך נ' ב"ב [ראשי משפחה] אשכנזים וכן מספר ספרדים.

ובימים אלה מלחמה בעיר ובסביבותיה, כי השיך עבד ראחמאן מושל חבל הארץ ההיא נלחם עם אחיו אשר מרדו בו ויקנאו בו לאמר לו המשל תמשל בנו.

ובכתב השליחות לר' יצחק מוטרו, מחודש תשרי תש"ח, מתארים חכמי ורבני הספרדים שבחברון את המלחמה שבין האחים, את הכיבוש של שנת תר"ו ואת ביזת העיר שבעת הכיבוש (שלוחי א"י ע' 692):

האי תיגרא נפלה בין הגויים ואילי הארץ, רבתה אש המחלוקת ביניהם, שנאה מחמת קנאה.. רבו עבדים המתפרצים מלעיבים ובוזים, וכל מחשבותם רק רע כל היום לרעו'ת ביעקב.. נפל עלינו פחד ואימה מפני המלחמה שנעשית ביניהם ובין השר השורר על הארץ הק' ירושלם. וקרא אליהם לשלום ולא הטו את אזנם, גוי עז פנים יצאו נצבים איש חרבו על ירכו.. מערכה מול מערכה.. ויהי לעת ערב ונכבשה העיר לפניו, ובעידן ריתחא יצאו אנשים בני בליעל.. ופשטו ידיהם לשלול שלל..

ושללו את כל העיר ולא הבחינו בין בני ישראל לשאר אוה"ע.

ביתר פרטים מספרים חו"ר הספרדים אל מונטיפיורי באגרת משנת תר"ט (ארכיון מונטיפיורי. ע"פ יערי):

ידוע ומפורסם בכל העולם, שזה פעמים נשללנו, שנת קצ"ד בזמן איברהים פאשה ונהרגו כמה נפשות מישראל, ושניה לה מקרוב שנת תר"ו לא נשאר בלתי אם גויתינו והוכרחנו במעשינו ללוות מגוים ובני ברית כדי להחיות את נפשות אביונים הנודדים ללחם ולכסות את בשרם ולהוצאת הגוים עד סך שני אלפים ליראס עם הכשרם עד היום, ובכללם משיך עבדו רחמן ואחיו סך ארבעה עשר אלף ערך ריבית חמשה ועשרים למאה.

יש כאן רמז ברור שבעת הביזה של שנת תר"ו לא היתה כל פגיעה בנפש. הדבר נתפרש יותר ע"י לונץ (ירושלים ח"ה ע' 321):

כאשר שבה הארץ שנית לידי ממשלת תוגרמה ובטרם עלה בידי הממשלה יר"ה לשלח חיל צבא להגן על יושביה התפרצו יושביה לשלל בהיהודים ויבוזו וישללו את כל רכושם, אך בנפשותם ובכבודם לא שלחו יד כמעשה אנשי הצבא בהבזה הראשנה, והבזה לא ארכה רק כחצי יום והמנוחה שבה למקומה.

כל הסבל הסבל הזה לא היה לפי כחם של אנשי חב"ד בחברון, עד אשר מספר משפחות עברו, בשנת תר"ז, מחברון לירושלים. ראשי משפחות אלו מתארים את כל הסבל הזה באגרת שכתבו אל השר משה מונטיפיורי, בשנת תר"ט (חלקה נעתק ע"י בצלאל לנדוי ב'המעין', תמוז תשכ"ט, ע' 5):

זה שנתיים עלינו ונתישבנו בעה"ק ירושלים תובב"א, מרוב דחיקת אילי הארץ ועול רשעת הגוים שבעה"ק חברון ת"ו ובמרבים העם לבוא מהחוץ לתמן מכוללינו מי"ו יוסיפו הגוים להכביד עולם עד אין להכיל כי ערו ערו עד יסוד מצב כוללינו הי"ו. והגם כי ממקום יסוד מצב כוללינו תוצאות מחייתינו וכלכלינו בארץ הוכרח שיושלח עזרינו גם להוצאות הישוב ועול הגוים. אך מאשר הנוגש ומדהבה רבו למעלה ראש נשתרגו חובות על כוללינו וגם צרכי הכרחיות פרנסתינו וחיותינו המצומצומים כי נתמעט הולך וחסר מצוק העתים לאחינו שבגולה שבמדינתינו מצוקתם גדלה וידל ישראל מאוד השכר אבד ושעבוד המלכיות וגזירות המתחדשים רק כי זכות אבותינו והארץ לעולם עומדת ע"י הזכאים ועוז לעמם וחסידם יתנו עם כל זה הלא אין הקומץ משביע וברוך ה' מרבים העם לעלות לפה ובפרט מרוב צרותיהם ודחקם. ע"כ הוכרח למעט ישיבת העיר הנ"ל להקל העול מעט. ובפרט דחיקת ישיבת בחצר היהודים אשר אי אפשר לשבת חוצה לה בין הפראים.

בפירוש נרמז כאן החלק המיוחד שהוקצב לעבדול רחמאן בחלוקת כולל חב"ד "הוכרח שיושלח עזרינו גם להוצאות הישוב ועול הגוים". את הגירתם מחברון לירושלים מתאר י. יעלין בספרו "זכרונות לבן ירושלים" (ע' 7):

אחרי עבור כארבע עשרה שנה [משנת תקצ"ד] מיום שבת אבי ז"ל בביתו הנז' באו [בשנת תר"ח] משפחות אחדות מתושבי חברון היהודים להתישב בירושלם, בסבלם שם יסורים מהתושבים הישמעאלים, וישכרו להם בתים בחלק הצפוני של העיר, ברחוב הנקרא בערבית "חרת אל ואד" (רחוב העמק אשר נקרא לפנים "עמק החרוץ"), ומאז נשאר שם הרחוב הזה בפי האשכנזים "רחוב החברונים", על שם החברונים הנז' שנתישבו בו.