סימן ט

סימן ט

אם המקור מלא דם ¹⁵⁸

אחת שאלתי מעמו, יען היות שעוררני בדין עקירת המקור, וכבר שפכתי כמה דיואות, ומצאתי איזה כתבים פעם כה ופעם כה שלא כסדרן, אך כעת שמעתי שבא למחניהם ק' ה"ה ידידנו הדאקטער המפורסם ¹⁵⁹ , אמרתי אם יש את נפשו לעמוד עמו על חקירה אחת.

והוא על דבר מה שכתב במשאת בנימין סי' מ"ט ¹⁶⁰ שהמקור מלא דם. וכן משמע לכאורה ברא"ש (פ' המפלת רס"י [ב']) גבי שפופרת כגון שנגע השפופרת עד המקור ¹⁶¹ , דכיון שהכניסה שם ממילא הדם יוצא לפי שהדם נאסף שם באם שהיא מקוה לדם. וכן משמע בטור (סי' קפ"ח) שהשפופרת במקור, מדכתב ודוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת ¹⁶² , וסבירא ליה גם כן כמו שנתבאר לדעת הרא"ש. ובפרט לפמ"ש רבינו הג' אחמו"ר ז"ל נ"ע (סי' קפ"[ח] ס"ק ט') דכל עיקר הטעם של הר"ש שברא"ש דאין דרכה כו', היינו משום דהחתיכה הוציאתו, ודכוותה גבי שפופרת שהשפופרת הוציאתו.

הן אמת דבלאו הכי לא עמדתי על סוף דעתו הרמה ולא זכיתי להנות מאורו ¹⁶³ , דהא רבי אליעזר דסבירא ליה (ד' כ"א ע"ב) הטעם משום חציצה על כרחך אפילו לא הכניסה אלא בפרוזדור טהורה, וכמ"ש הרמב"ם ¹⁶⁴ , דהא מבבשרה ממעטינן ליה. ומבשרה גמרינן נמי שמטמאה מבפנים כבחוץ, ומבפנים דמטמאה היינו אחר שיצאה לבית החיצון, ובהא הוא דאמרי' נמי (שם) בבשרה ולא בשפופרת, ורבנן לא פליגי עליו דרבי אליעזר בשפופרת להחמיר דבעינן שתכניס עד המקור. גם בלשון הרא"ש דפליגי בטעמא דקרא משמע, דאותה שפופרת עצמה דמטהר רבי אליעזר משום חציצה מטהרי רבנן משום דאין דרכה כו'. ומ"ש הרא"ש כגון שהכניסה עד המקור, הא נקט לשון כגון, ואדרבה משמע דאיכא נמי גווני אחריני. ומכל מקום כתב הטור שפיר דומיא דשפופרת, משום שבהכניסה עד המקור נמי מיירי וכמ"ש הרא"ש. ורבינו אחמו"ר ז"ל נ"ע נמשך אחר הט"ז ¹⁶⁵ שכתב שהמקור הוליך כו', ועל זה בנה דיק ¹⁶⁶ לפרש גם הסוגיא לפיר"ש. ובאמת גם דעת הט"ז חידוש הוא (דלא משמע הכי בטור ורי"ו ¹⁶⁷ ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שהחתיכה בבית החיצון) ואכמ"ל.

מכל מקום דעת הרא"ש והטור ¹⁶⁸ נראה ברור שעל ידי שהשפופרת במקור יוצא הדם ממילא, כמ"ש המשאת בנימין ¹⁶⁹ . וכל זה הוא לכאורה נגד גמ' ערוכה (ד' מ"א ע"ב) גבי מקור שנעקר דם אמר רחמנא ולא חתיכה, אלמא דבמקור שנעקר הוי חתיכה ולא דם ¹⁷⁰ (ע' ב"ח ¹⁷¹ ). וגם מלשון הב"י גבי מעשה דרבינו שמשון, לפי הבנתו שנעקר המקור ונפל תלחי תלחי, כמ"ש הכרתי ופלתי ¹⁷² (דלא כמהרש"ל), דחתיכה זו שנקרש דם הנדה ונעשה חתיכה, דהא דם יבש הוא, ואיכא למ"ד (ראב"ד ¹⁷³ ורשב"א ¹⁷⁴ , והוא דעה א' שבש"ע סי' קפ"ח ס"ו) דמטמא אפילו לא נימוח. ועוד דאין זה ענין לעקירת המקור. ואפילו הכי כתב דיש לומר דדוקא חתיכות מבוקעות והדם בבקעים, ולא כמ"ש הטור ורי"ו ולא היתה פוסקת ¹⁷⁵ כו', דלדעת המשאת בנימין דברי הטור ורי"ו מוכרחים, דמאחר שנעקר מקורה על כרחך שזב ממנה הדם, ואדרבה לדבריו יש לומר דמשום הכי נקט הר"ש נעקר מקורה משום דם בעין דוקא. ועוד דעל כרחך צריך לומר כמ"ש הב"י שבשעה שעקרה לא היה דם אלא בחתיכה ¹⁷⁶ (או אפילו על גבי חתיכה להט"ז ¹⁷⁷ ), אבל לא הדם שיצא מלמעלה להדיא בשעת נפילתה, דמשום דראתה על ידי סיבה של עקירת המקור אין לטהר, דהא אפילו דם דרך דופן אצטריך למעוטי מקרא (ד' מ"א ריש ע"ב) ואין לך סבה גדולה מזו ¹⁷⁸ . אלא דעיקר ההיתר דכאן דאין דרכה כו', היינו מה שהוא בתוך החתיכה ויוצא מתוכה. ומשום הכי אצטריך קרא למעוטי דרך דופן, דעל כל פנים יוצא הדם להדיא מן המקור (ומ"ש בס"ט ¹⁷⁹ בזה הוא פלאי). ולדברי המשאת בנימין צ"ע, איך יצוייר שיהיה דם מובלע בבקעי החתיכה או על גבי החתיכה דוקא, ולא יצא ממנה דם בעין להדיא ממקוה המקור שהדם כנוס שם.

גם לכאורה לא משמע הכי בפ"ד (ד' ל"ה ע"ב) גבי פלוגתא דרב ולוי בדם טוהר, דרב אמר מעיין אחד הוא ולוי אמר ב' מעיינות הם נסתם הטמא כו'. ומה בכך דנסתם מעיין הטמא, הא נשאר במקור מקוה הדם הטמא, והיה צריך על כל פנים לשהות עד כדי שירד כל הדם הטמא הכנוס במקוה הטהור, ובגמ' משמע דלא בעי' אלא הפסק משהו. ומשמע נמי דלא קפדינן אלא על המעיין ולא על המקוה.

וגם מהלכות הרופאים בספריהם הוא שנפתח המקור בשעת תשמיש לקבל הזרע ואיך לא תפלוט הדם (ורואה מחמת תשמיש מיעוטא הוא. ומלאה ונופצת ¹⁸⁰ מיעוטא דמיעוטא הוא). ואין לומר איידי דטריד למבלע לא פליט בדם שבעין ¹⁸¹ . והראי' שהביא המשאת בנימין מהמדרש ¹⁸² , התם קאי על הולד, שבשעת העיבור נעכר דם נדות לצאת, שאז בודאי הוא שדם היוצא מהמעיין מתכנס והולד מעכבו, משא"כ שלא בשעת העיבור, שדם וסתה נוזל ממנה לחוץ, שכשנסתם המעיין לא נשאר בפנים כלל.

ככל הדברים האלה ויותר מאלה מצאתי בתוך כתבי, אך לא העתקתי רק בקצרה מה שנוגע לענין שאלה וחקירה זו. ובקשתי מאד מאד לעמוד על אמיתת חקירה זו. מה יענה אהובינו הדאקטער הנ"ל ומה בפיו גם הוא.

הגם שיש לי עוד חקירה בענין הניתוח להבין דברי הרמב"ם בפ"ה על בוריין. אך בזה כבר המתקתי סוד עמו ולא העלה דבר ברור, כי דברי הרמב"ם אין נחשבים בעיניו. ואם באולי מעל' ימצא חן בעיניו שיפרש לו היטב ד' הרמב"ם שם, ובספ"ד, ובפי' המשניות בפ"ב במשנת משל משלו כו', ורפ"ה בפי' ביה"ח, בודאי ינוח דעתי מאד, ואענדנו עטרה לראשי.

תשובת אדמו"ר הצמח צדק ¹⁸³

לאהובי דודי זקני ידיד ד' וידיד נפשי הרב המפורסם כו' מוהר"י ליב שי'

מכתבו הט' הגיעני יום אתמול ג' ט' שבט, ועדיין לא ראיתי היום את הדאקטער ר' ישעי' לחקור מעמו. אך בשבוע העבר דברתי עמו מעצמי מזה. והנני להודיעו את אשר אמר לי, שהדם היוצא מן האם יוצא מגידים גדולים שבאם, והגידים יש להם פיות קטנים, ובעת הזלת הדם נפתחים ויוצא הדם מהגידים להאם ומפי האם יוצא לפרוזדור, הנק' בלשונם שיי"ד, ובלשון הרמב"ם ¹⁸⁴ צואר הרחם, אבל בעת שאין דם יוצא ממנה, דהיינו בלא עת נדתה, אזי הדם כנוס בתוך הגידים. אבל בהאם עצמה אין נמצא אז דם כלל ¹⁸⁵ .

עוד אמר לי שגיד אחד ישנו בצואר הרחם שממנו גם כן יוכל לצאת דם, כמו הדם היוצא מן הגידים שבאם. עוד אמר לי שביצים של אשה הנק' בלשון הרמב"ם ¹⁸⁶ לול, אינן בצואר הרחם כמ"ש הרמב"ם, אלא בתוכיות הרחם דהיינו בהחדר הנק' אם ממש. אלו דבריו. ולכאורה דבריו תמוהים, שהם נגד הגמ' ¹⁸⁷ שהלול פתוח מן העליי' לפרוזדור, אלא שאם כדבריו כן הוא יש לומר דלול שבגמ' אינו הביצים כמ"ש הרמב"ם אלא זהו הגיד הנ"ל שבצואר הרחם.

וכהאי גוונא מצאתי בתשובת הגאון הדאקטער מוהר"ר ליב ממענץ בשב יעקב סי' מ"ז דס"ז ע"ד כתב וז"ל, מבואר בחכמת הניתוח שכל הדמים והליחות היוצאים מהגוף דרך האם באים דרך שני מיני גידים הצומחים משארי גידים הפנימים שבגוף ונאחזים בהאם, הלא המה הגידים היורדים לחדר ומקור שבאם, והגידים הנתפשים בצואר הרחם כולו, גם מהלול ולחוץ, וקרובים דבריהם לדברי חכמים ז"ל שדם העלי' ודאי טהור שבא מהגוף דרך גידי צואר הרחם, ודם שבפרוזדור דאיכא למימר שבא מהגוף דרך הגידים הנכנסים לתוכו, וגם אפשר שבא מן העליה, מכל מקום ודאי טמא, שחזקתו מן המקור עכ"ל, העתקתיו כי כמדומה לי שאין תשו' הנ"ל אצלו. ומלשונו נראה שלדברי הרופאים יש לומר שדם העלי' היינו דם היוצא מהגוף דרך גידי צואר הרחם. אך הוא עצמו סבירא ליה דזהו לחוד ועלי' לחוד. ויהיו דברי רבי ישעיה כהרופאים הנ"ל. ואין מזה נפקותא לדינא, אף את"ל שהאמת כדבריו. אלא שלפע"ד דברי הרמב"ם נאמנים יותר אף גם בחכמת הניתוח.

אך במה שאמר שבאם אין דם בלא עת נדתה, לכאורה דבריו מוכרחים, דאם לא כן איך מצאנו ידינו ורגלינו לתלות במכה שבמקור גם כן ¹⁸⁸ , כיון שעל כרחך נפתח המקור להוציא דם המכה אם כן מסתמא יוצא ממנו גם כן דמי נדה, כיון שלעולם נמצא שם דם. ועוד אם לא כן היכא משכחת לה ששאר משקה הבא מהמקור טהורה, כדתנן סוף פ' כל היד ¹⁸⁹ , כיון שהמקור מלא דם למה לא יצא ממנו דם גם כן. וגם האיך פסק הרמב"ם ¹⁹⁰ דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

מיהו בס' התרומה סי' צ"ז, ובשאלתות פ' תזריע ¹⁹¹ כתב דלא מיפתח כל כך כו', אם כן יש לומר שהדם בתחתיתו ¹⁹² , וצ"ע. ובמדרש פ' תזריע ¹⁹³ הגי' אם, אך בילקוט ¹⁹⁴ הגי' אום, וכן הוא בערוך ערך אם, אם כן לכאורה היה מקום לומר דהאום לאו היינו האם אלא הגידים שבאם. אך זה דוחק. גם במ"ש רז"ל ¹⁹⁵ אשה חמת כו' ופיה מלא דם משמע כפשוטו. ומ"ש מר דהיינו בשעת העיבור, לולי דברי מר הייתי אומר דלא משמע כן ממ"ש תחלה אמר רבי מאיר כו', כל ט' חדשים הקב"ה מסלקו למעלה מדדיה ועושה אותו חלב, אם כן מ"ש אחר כך אום של אשה מלא דם, צריך לומר דהיינו קודם העיבור. ובמדרש ¹⁹⁶ יש הפסק רב בין מאמר דר"מ לההיא דאם של אשה כו', אך בילקוט איוב יו"ד סמוכים הם ממש.

ומכל מקום לענ"ד נראה גם כן כמו שכתב מר, דלאו מילתא פסיקתא היא שיש דם במקור, אלא שקרוב בעיני שלפני וסתה זמן מה מתכנס הדם מעט מעט ובהתכנס הרבה מהם יוצא מהרחם ונפתח פי האם, וכענין מי רגלים כו'. וכן נראה לי מלשון אאמו"ז במה"ב ¹⁹⁷ , במ"ש שעכשיו נולדו ונגמרו בהרגשה זו כו'.

ומה שכתב מר שמהרא"ש משמע כמשאת בנימין, לענ"ד יש לומר דמ"ש הרא"ש כגון שהכניסה שפופרת עד המקור, אין רצונו לומר כמ"ש מעל' דכיון שהכניסה שם ממילא הדם יוצא ¹⁹⁸ , אלא רוצה לומר ¹⁹⁹ דלא תקשי למה פסק רבי זירא ²⁰⁰ דרואה דם בשפופרת טהורה, תיפוק ליה דכבר נטמאת האשה בעוד שהדם בבית החיצון טרם הכנסו בשפופרת, ומשום הכי כתב דהכניסה השפופרת עד המקור ומשם יצא הדם בשפופרת, ולא היה בבית החיצון תחלה. ואעפ"י דלפי זה לא הוצרך לומר עד המקור ממש, אלא עד בין השיניים, יש לומר דפורתא לא דק. אי נמי יש לומר דאורחא דמלתא קתני, דאם היה הדם יורד מן המקור בפרוזדור על בשרה ממש למעלה מבין השיניים ובבין השיניים, אלא שמשם ולמטה היה נכנס בשפופרת, אזי אי אפשר לצמצם שלא הי' משהו מן הדם כחרדל או פחות מכן מתפשט על בשרה מבין השיניים ולמטה, והיתה נטמאת מחמתו, ולא היה השפופרת מועילה. משום הכי כתב שהכניסתו עד המקור, ושופך מפי הרחם בשפופרת. אבל על כל פנים אין כדאי מזה להוכיח דהמקור מלא דם תמיד.

ב. ואשר תמה מר על פירושו של מורינו ורבינו אא"ז נ"ע בפי' דברי הרא"ש, לא אמנע מלהציע למר דעתי בזה. והוא שכ"ק נ"ע תירץ בזה במ"ש סוף סק"ח כן דעת הטוש"ע לפי דעת הרא"ש. וכוונתו בזה שלדעתם אנו מוכרחים לפרש כן בדעת הרא"ש, עם היות כי לולי דבריהם יש ויש פירוש מרווח בדברי הרא"ש כדמר. והוא דהטור כתב גבי מעשה דר"ש ודוקא חתיכות קטנות דומיא שפופרת, מכלל דסבירא ליה דבשפופרת גדולה שהקבר נפתח על ידה טמאה, אעפ"י שהדם יוצא בהפסקה. ואם כן האיך אפשר לומר כמ"ש מר דאפילו לא הכניסה השפופרת רק בבית החיצון (דהיינו עד ראשיתו) טהורה משום דיש הפסקה ואין דרך נשים לראות בכך, אם כן היה לו לטהרה גם בשפופרת גדולה שהכניסתו עד המקור, ומה בכך דאין פתיחת הקבר בלא דם, הרי גם אם יצא הדם מעצמו מהרחם ואחר כך בהגיעו לבית החיצון הפסיקתו שפופרת טהורה, אם כן כל שכן כהאי גוונא, ואם כן מנא ליה להטור דמיירי בשפופרת דקה עד שכתב דומיא דשפופרת כו'.

ולא הבינותי דברי מר מה שכתב ומכל מקום כתב הטור שפיר דומיא דשפופרת משום דבהכניסה עד המקור נמי מיירי וכמ"ש הרא"ש, דלדברי מר דכל שיש הפסקה נק' רואה שלא כדרך שהנשים רואות להרא"ש והטור, אם כן מה בכך שהכניסתו עד המקור ואין פתיחת הקבר בלא דם, מכל מקום הדם יוצא בהפסקה וראוי שתהיה טהורה. אלא ודאי מדהוצרך הטוש"ע לומר שהשפופרת דקה, מכלל דהפסקה לא מהני, ואם כן אין טעם לומר דרואה בשפופרת טהורה אלא משום דהשפופרת הוציאתו לחוץ ואין דרך נשים לראות כן, כמבואר היטב בדבריו הק' סק"ח.

ומכל מקום כתב כן דעת הטוש"ע לפי דעת הרא"ש, משום דלולי דברי הטוש"ע יש לומר דהפסקה נמי מהני לרבנן גם כן, אלא דלרבי אליעזר הוא מגזירת הכתוב שאין נוגע בבשרה, ולרבנן הוא משום דאין דרך כו', וכל שיש הפסקה מדבר דלאו אורחא בהכא הוא בכלל אין דרך כו', ולאפוקי חתיכה למ"ד דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ולפי"ז בהכניסה שפופרת אפילו עד המקור, אפילו שפופרת גסה שהמקור נפתח על ידה טהורה מחמת ההפסקה דאין דרכה כו'. וכן משמע באמת מדברי הרא"ש, כמ"ש בב"י ²⁰¹ , והניח בצ"ע דברי הטור מ"ש דומיא דשפופרת כו'. אבל מדכתב בשו"ע דומיא דשפופרת, אם כן לפסק הלכה פסק גם כן כהטור. משום הכי הוצרך כאאזמו"ר נ"ע לבאר מ"ש בסק"ח. זה נראה לי ברור בדעתו הק'.

אלא שמכל מקום היה מקום לומר דלהטוש"ע נמי מהני הפסקה, והא דבשפופרת גסה סבירא ליה דטמאה, היינו משום דאם המקור נפתח יוצא דם גם שלא דרך השפופרת אלא בדופניו מבחוץ, ודם זה טמא ²⁰² . אלא שזה דחוק, דמי הגיד זה להטור, משום הכי הוצרך רבינו ז"ל לפרש כדפירש סק"ח.

ועיין בספר חוות דעת ²⁰³ שפסק דרואה בשפופרת גסה נמי טהורה ²⁰⁴ , וכמ"ש בב"י דלא כהטור, וכן נראה לי עיקר, אלא דבטוש"ע לא משמע כן. וכן בלחם חמודות ²⁰⁵ כתב להדיא להיפוך. והדבר צ"ע כי בסוגיא נראה עיקר כמ"ש החוות דעת.