אוצר החסידים שארית יהודה שו"ת יורה דעהסימן ח

סימן ח

פתיחת הקבר בלא דם, בחתיכה ושפופרת דקה ¹³⁴

עיין בטור יו"ד סי' קפ"ח דומיא דשפופרת ¹³⁵ כו'. וברא"ש (פרק המפלת רס"י [ב']) כתב כגון ¹³⁶ כו', הוא לדוגמא בעלמא ¹³⁷ , ועיקר הטעם הוא משום הפסקה ¹³⁸ , כדמשמע ברא"ש לקמן במה שכתב על רש"י ¹³⁹ דהאי אין דרכה כו' אינו דומה כו'. וגם משמע דרבי אליעזר ורבנן בחד גוונא מיירי ¹⁴⁰ .

ומשמע ליה להטור ¹⁴¹ דאע"ג דבחתיכה טמאה, מכל מקום בשפופרת כו'. מדכתב הרא"ש ¹⁴² על הא דקאמר רבא דכולי עלמא אין דרכה כו' ונפקא מינה לשפופרת כו', ובשפופרת כתב ¹⁴³ כגון כו', אם כן משמע דעל שפופרת כזה נמי קאי הרא"ש גם לעיל ¹⁴⁴ דנפקא מינה כו'. אבל ¹⁴⁵ לא שיהא דוקא שפופרת במקור כמו חתיכה, אלא אפילו אם השפופרת בפרוזדור נמי אין דרכה, ואנן הכי קאמרינן מדלכולי עלמא אין דרכה כו' וממעיט מבשרה, הכי נמי שפופרת שמפסקת שהוא שלא כדרכה נמי אימעוט מבבשרה. וכן מוכח ¹⁴⁶ להדיא בתה"א ¹⁴⁷ וברא"ש ¹⁴⁸ לאשמועינן דכולי עלמא בבשרה כו'. גם ברמב"ם ¹⁴⁹ צריך לפרש כן ¹⁵⁰ , עבמש"ל.

אך מכל מקום קשה לדחות דברי הרא"ש ויתר פוסקים המפורשים (סוס"י קפ"ח) גבי המפלת כמין קליפות כו' (ד' כ"ב סע"א), דלית לפתיחת הקבר בדברים קטנים כאלו כו', נגד המשמעות שמשמע כאן ברא"ש דאפילו כעין שפופרת לא שייך פתיחת הקבר. ומה גם מלשון כגון כו', שהוא לדוגמא בעלמא. ואף גם זאת אפשר שכתב לפי שטת ההלכה דאפילו בחתיכה לא שייך פתיחת הקבר, ושפופרת נמי בחדא מחתא מחתינהו, אבל לפי המסקנא (דכ"א ע"ב) דהלכה כרבי יהודה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם צריך לומר שהשפופרת היא דוקא בפרוזדור.

וקצת ראי' ¹⁵¹ ממתני' פ"ז דאהלות ¹⁵² דמשמע דאפילו בנפלים שלא העגילו ראש כפיקה נמי אית בהו משום פתיחת הקבר ¹⁵³ . אלא דהרמב"ם ¹⁵⁴ סבירא ליה דיש לה פנאי להלך ¹⁵⁵ , ולהר"ש ¹⁵⁶ אינו מטמא עד שיצא לחוץ. ופיקה של שתי או של ערב משמע בכדי שיכול להקיף החוט פעם אחת סביב הפלך על הפיקה, אלא שהחוט של שתי הוא דק יותר משל ערב, ולכן הפיקה שלה קטנה משל ערב, ואם כן משמע שיעורא דפיקה קטן מאד אפילו משפופרת דקה שבדקים. ומכל שכן דהא דדקה שבדקים אינו אלא משום ספיקא ¹⁵⁷ וסלקא דעתא להתיר אפילו כשפופרת בינוני. אלא דיש לחוש ולומר שהיה ידוע להם מדת הפיקה של שתי ושל ערב שהיו שוים אצל כל בעלי מטוה, וצ"ע.

הערות

134. מהדורה נוספת – לקמן סי' כח. ותוכנה: מה שנתבאר בפוסקים בסי' קפח (טוש"ע ס"ג וס"ו, ושוע"ר שם ס"ק ח; יג; כו) שאם הכניסה שפופרת דקה לתוך המקור טהורה (שרק בחתיכה עבה אמרינן אין לפתיחת הקבר בלא דם), אין לזה הוכחה מהגמרא, וגם לא מהרא"ש, אלא שהטור למד כן מהגמרא לפירוש הרא"ש. וראה לקמן סי' ט, בסוף תשובת אדמו"ר הצמח צדק.
135. "ודוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת, אבל חתיכה גדולה טמאה אפילו לא ראתה כלום, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם".
136. "בשפופרת מהו, כגון שהכניסה שפופרת עד המקור ויצא דם דרך השפופרת". שמכאן מוכיח הטור שאפילו בשפופרת דקה אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
137. כי באמת, אף אם לא הכניסה השפופרת למקור, רק בפרוזדור סמוך למקור, גם אז טהורה משום הפסקה בין בשר לדם (כדלקמן סי' ט ד"ה הן אמת, וסי' כז ד"ה יצא, וסי' כח ד"ה ומ"ש הרא"ש). ולפי המסקנא דאין לפתיחת הקבר בלא דם, מיירי דווקא באופן זה, משא"כ בהכניסה לתוך המקור טמאה.
138. אף שכתב הרא"ש בהמשך דבריו "רבי אליעזר סבר דממעטינן שפופרת מטעם הפסקה ... ורבנן סברי טעמא דממעטינן שפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם כך", מכל מקום יש להוכיח מדבריו שכוונתו לומר, שגם לרבנן ממעטינן שפופרת מטעם הפסקה שאין דרכה לראות דם כך. ונתבאר לקמן שם ושם.
139. כב, רע"א ד"ה כי (ורבנן בתראי סברי אפילו פלי פלויי טהורה דאין זה דם נדה). וכתב ע"ז הרא"ש שם: "וקשה דהשתא לא הוי הך דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כמו אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת, דההיא הוי טעמא משום הפסקה והכא משום דאין זה דם נדה".
140. וכשם שלרבי אליעזר (כא, ב) דוקא שפופרת טהורה משום הפסקה, משא"כ חתיכה טמאה, כך גם רבנן דמטהרין גם בחתיכה, הטעם בשניהם הוא משום הפסקה.
141. זה שחילק הטור בין חתיכה גדולה שטמאה משום אין לפתיחת הקבר בלא דם, לבין שפופרת שטהורה, הוא לומד מדכתב כו'.
142. שם סוס"י א: והא דאמר רבא ... ונפקא מינה אליבא דהלכתא דבשפופרת טהורה, אבל בחתיכה טמאה, ולא מפני דם שבתוכה אלא משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
143. רס"י ב: כגון שהכניסה שפופרת עד המקור.
144. סוס"י א. והיינו שגם כשהכניסה השפופרת לתוך המקור, אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
145. ברא"ש עצמו אפשר לפרש, שמ"ש שבשפופרת אפשר בלא דם היינו כשהשפופרת היא רק בפרוזדור (ולא היה פתיחת הקבר כלל). ונתבאר לקמן סי' כח.
146. שלא התירו בשפופרת אלא בפרוזדור (שאין שם פתיחת הקבר), ולא בחתיכה (שיש שם פתיחת הקבר).
147. בית ז שער ו (כו, ב): ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ... וכל עצמו דרבא לומר דלכו"ע אין אשה רואה דם בחתיכה דדרשינן בבשרה עד שיצא דרך בשרה, ונפקא מינה לדידן דאין אשה רואה דם בשפופרת לכו"ע.
148. סוס"י א: ועיקר שינוייא דרבא לאשמועינן דכולי עלמא דרשי בבשרה עד שיצא דם דרך בשרה ולא בחתיכה ולא בשפופרת, ונפקא מינה אליבא דהלכתא דבשפופרת טהורה אבל בחתיכה טמאה ... דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
149. הל' אסורי ביאה פ"ה הט"ז: האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה הדם בתוך השפופרת טהורה.
150. שהטעם הוא משום הפסקה, כשלא הכניס השפופרת לתוך המקור. וכמבואר בשוע"ר שם ס"ק ט (ד"ה והתוספות והרמב"ם).
151. לומר שאף בשפופרת דקה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, והכא מיירי כשהכניסה השפופרת לפרוזדור ולא לתוך המקור.
152. משנה ד: האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית [וילדה בבית שני ולד מת שטימא הבית], הראשון טמא בספק [שמא נפתח רחמה בבית הראשון, ונטמא הבית] והשני בודאי. אמר רבי יהודה אימתי, בזמן שהיא ניטלת בכפים, אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור, שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך [וכיון שהלכה לבית שני, בודאי לא נפתח הרחם בבית הראשון, ולא נטמא הבית]. אין לנפלים פתיחת הקבר, עד שיעגילו כפיקה.
153. לטמא הבית.
154. הל' טומאת מת פכ"ה ה"ט: האשה שמקשה לילד ויצאה מבית לבית והפילה נפל מת בבית שני הבית הראשון טמא בספק, שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה. במה דברים אמורים כשלא היה ראש הנפל כפיקה של שתי, אבל אם העגיל ראש הנפל כפיקה הבית הראשון טהור, שאילו נפתח רחמה שם לא היתה יכולה להלך על רגליה.
155. כל זמן שלא העגיל כפיקה, ומטמא הבית.
156. במשנה שם: אפילו מת ולדה בתוך מעיה אינו מטמא עד שיצא לחוץ ... אם עיגל ראש כפיקה מטמא משנפתח הקבר אע"פ שלא יצא לחוץ.
157. כמבואר בב"י סוף הסימן ד"ה כתב הרשב"א, ומובא בשוע"ר שם ס"ק כו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.