אוצר החסידים שארית יהודה שו"ת אורח חייםסימן יג

סימן יג

מתנה על מנת להחזיר בחמץ

הנה בשו"ע סי' תמ"ח ס"ג סיים ³⁶⁷ אבל לא מתנה ע"מ להחזיר כו', ומשמע שפירש כן גם דעת הרמב"ם ³⁶⁸ דלא אתי אלא לאפוקי כהאי גוונא. ולפי זה מה שכתב דעבר על ב"י וב"י יש לומר דאזיל לטעמיה בפירוש המשנה דנדרים פ"ה (דמ"ח ע"א) גבי מתנת בית חורון ³⁶⁹ , שענין ההערמה שהיה ניכר שבשביל כך נתן המתנה הוא שאלולי המתנה לא היה אביו יכול ליהנות כו', וכן משמע בחיבורו ³⁷⁰ עיי"ש. ואם כן גבי חמץ נמי אלולי המתנה היה אסור בהנאה אחר הפסח ³⁷¹ , לא דמי לשאר מתנה על מנת להחזיר דשמה מתנה כדאמרי' (סוכה דף מ"א ע"ב) ובכמה דוכתי, דהתם שאם לא היה נותן היה שלו כל זמן שירצה, וכן גבי הפקר לזמן ³⁷² (דנדרי' פ"ד ד' מד ע"א), הגם שהיה חייב במעשרות מכל מקום כל תבואת השדה חוץ מן המעשרות היו שלו גם בלא ההפקר, אם כן מה שהפקיר השדה כולה אין בזה משום הערמה. ועוד דעל כל פנים אם היה אחר זוכה לא היה חוזר אליו כלל. משא"כ הכא כל עיקר המתנה הוא כדי שיחזור אליו (אך מדברי הרא"ש פרק יש נוחלין ³⁷³ , וטור חו"מ סי' רמ"א ³⁷⁴ , משמע קצת דהערמת בית חורון בענין אחר, וכמ"ש בתוס' פרק יש נוחלין (דף קל"ד ע"א) שלא היה יכול המקבל לעשות ממנה כלל. ואפשר ³⁷⁵ שלזה כתב בהגהות מיימוניות פ"ו דשבת ³⁷⁶ , דאין זה אלא חומרא בעלמא גבי חמץ).

אך לשון הרמב"ם ³⁷⁷ עצמו מבואר כמ"ש הרדב"ז ³⁷⁸ דשום תנאי לא מהני, והיינו טעמא דעל כל פנים כל שלא נתקיים התנאי הרי הוא בספק, אלא שלאחרי כן נקנה למפרע כמ"ש שם הרדב"ז, הא למה זה דומה להרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז (גיטין עד), דקיי"ל ³⁷⁹ והיא תתן ולאחר לא תנשא כו'. הגם דהתם לכתחלה קאמר, אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא, ולהרמב"ם ³⁸⁰ מיירי דוקא בתנאי דאם, ולא בעל מנת כו', מכל מקום היינו דוקא בתנאי שבידו לקיימו, אבל הכא הרי התנאי ביד האין ישראל. ומשום הכי נמי לא דמי לסי' תמ"א ³⁸¹ לאין יהודי שהלוה, דהתם התנאי ביד ישראל ³⁸² כו', ולישראל שהלוה לא דמי ³⁸³ , דהחמץ של אין יהודי הוא ³⁸⁴ , ומשום הכי דוקא אם הגיע אחר הפסח ולא פרעו כו', הא אם פרעו שפיר דמי, אע"פ שכל ימי הפסח היה בספק.

הערות

367. אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני.
368. הל' חמץ ומצה פ"ד ה"ז (שבשו"ע שם ס"ד): אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.
369. במשנה שם: "מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו ואמר לחברו חצר וסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה ... אמרו חכמים ... אינה מתנה". ובגמרא שם: "דהוה סופו מוכיח על תחלתו". ובפירוש הרמב"ם שם: "ר"ל שרבוי הסעודה וההכנה מעיד שלא נתנה במתנה אלא שיאכל אביו ממנה".
370. הל' נדרים פ"ז הט"ו: אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא ע"מ שיבוא פלוני ויאכל אסור, כגון שהיתה סעודה גדולה כו'.
371. ראה לעיל סוס"י: "שמעתי ממורי אחי רבינו הגאון ז"ל נ"ע שיש בו איסור ב"י וב"י מן התורה".
372. ראה שוע"ר סי' תמה ס"ב, וקו"א שם ס"ק א.
373. סי' לח: דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו.
374. "הנותן מתנה לחברו אינה מתנה אא"כ שיהי' בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו".
375. שלפי זה תועיל מדינא מתנת חמץ לנכרי ע"מ שיחזיר, ולזה כתב כו'.
376. אות ב. וכן נפסק בשוע"ר סי' תמח סי"ח.
377. הל' חמץ ומצה פ"ד ה"ז (שהובא לעיל): אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.
378. ח"ה סי' א'תטז, שהובא במ"א סי' תמח ס"ק ה.
379. שו"ע אהע"ז סי' קמג ס"א: ולכתחלה לא תנשא קודם קיום התנאי ואם נשאת יפרוש ממנו עד שיתקיים התנאי.
380. הל' גירושין פ"ח ה"א: ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא ...אמר לה הרי את מגורשת על מנת ... יש לה להנשא לכתחלה אע"פ שעדיין לא נתקיים התנאי, ואין חוששין שמא לא יתקיים.
381. שהקשה מ"א שם על הרדב"ז: "לא משמע כן גבי משכון בסי' תמ"א".
382. כמבואר בשוע"ר שם ס"ב: אם עכשיו בזמן ביעור חמץ דעת הישראל הוא שלא לפדות חמצו מיד הנכרי בזמן שקבע לו לפדותו ממנו, נמצא שלמפרע היה כל החמץ של הנכרי משעה שמשכנו בידו ואילך.
383. שמבואר שם ס"י: ישראל שהלוה לנכרי ומשכן הנכרי את חמצו ביד הישראל ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא חמץ זה קנוי לך מעכשיו ... כיון שהגיע הזמן ולא פרעו הרי נקנה החמץ להישראל למפרע קודם הפסח.
384. לכן לא נחשב של הישראל ע"י ספק זה שבימי הפסח. משא"כ במתנה ע"מ להחזיר, שהוא חמץ של הישראל, וכיון שבפסח יש ספק אם יקיים התנאי, נחשב עי"ז של הישראל.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.