נז

זאת לא הי' מקום לבחי' גילוי אור כלל. וזהו טעם איסור חמץ בפסח מצד שנתגלה כח ההתקשרות העצמי' בנש"י שהוא אמונה הפשוטה שבהם ומחמת זה יש בהם בחי' ביטול עצמי' בבחי' שפלות בעצם, ולכן אסור להמשיך בנפשו בחי' החיות דגילוי אור שהוא המנגד לביטול זה העצמי' כנ"ל וד"ל.

והנה להבין בתוס' ביאור ענין איסור אכילת חמץ הנ"ל, יש להקדים מה שאנו רואים שאיסור אכילת חמץ תלוי בהקרבת הפסח²⁴⁴ דווקא, ולכן מחצי היום זמן הקרבת הפסח²⁴⁵ מחויב להשבית חמץ, ויש בזה מ"ע²⁴⁶ וכאשר מקריבים בפועל ולא ביער את החמץ הוא עובר בל"ת דלא תשחט²⁴⁷ כו', וגם בזמן הגלות שאין לנו קרבן פסח עובר במ"ע שתלוי בזמן הקרבה בלבד. וגם להבין מצות אכילת מצה עם הפסח ביחד כמ"ש על מצות ומררים יאכלהו²⁴⁸ כו', הנה יש להקדים בתחלה הטעם שנק' יו"ט זה בשם חה"פ, כי הנה ענין פסח הוא מלשון ופסח הוי' על הפתח כו', שהו"ע הדילוג הגדול מגבוה לנמוך וזהו כמו ענין הנאמ' בשה"ש קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים²⁴⁹ כו' כידוע. והנה להבין [בתוס' ביאור] למה בתו' נאמ' [ב]לשון פסיחה ובשה"ש נאמר לשון דילוג, ובתו' נאמר שהדילוג הוא על הפתח ובשה"ש נאמר שהדילוג הוא על ההרים. הנה מתחלה י"ל מהות ענין הדילוג מה ענינו, ולמה הי' צריך לדילוג מה²⁵⁰, כי הנה כנס"י הי' בזה"ג דמצרים²⁵¹ בבחי' הקטנות מאד במדריגה שאין למטה הימנה וע"ד תינוק הנולד ביומו שהי' בעיבור במעי אמו בתחלה ראשו בין ברכיו²⁵² ועיניו סתומים²⁵³ כו', ומשנולד נפתחו עיניו ולא נתחדש בו מזמן העיבור רק ענין התפשטות הקומה בגשמי' שיהי' ראשו למע' ורגליו למטה שהוא ענין זקיפת הקומה שבה נבדל האדם מן הבהמה, וגם נתחדש בו פתיחת העינים בגשמי' כו'. וגם זאת יש בו ביום ראשון בתחילת לידתו שהוא מלוכלך ומתבוסס בדם הלידה והפסולת היוצא בזמן הלידה עד שמרחיצין אותו. וכך הי' כנס"י בזמן הגלות דמצרים ברוחני' נפשם האלקי' כו' כתינוק בתחילת לידתו בגשמי' והיינו שלא נתגלה בהם רק כח האמונה הפשוטה והכרה עצמי' הנ"ל, וגם גילוי [זה] לא נתגלה בהם רק בבחי' הכרה בלבד.

והנה כח האמונה הנ"ל ישנו בהעלם בתוך כאו"א מישראל מצד שרש נשמתן בבחי' העלם [ה]עצמי' שהוא בחי' כח המוליד שבפנימי' אבא כנ"ל, רק שמוסתרת מאד בחי' אמונה זו בבחי' עקבי' שהוא בחי' ההסתר דעוה"ז הגשמי' (שהוא בחי' היותר אחרון בהשתל' המקבל מכח האלקי המשתל' בצמצום היותר