ריד

עצם הנפש שהוא עצם היחידה שעז"נ נשמה שנתת בי דייקא טהורה היא¹⁵¹, שאף שקודם השינה אומר אם פגמתי¹⁵² בכל ד' אותיות הוי' שבנפשו מ"מ נשמה שנתת בי דייקא שהוא עצם היחידה טהורה היא שאין שייך בה שום פגם, כי ע"ז אינו בעל בחירה כלל כמו שאמרו אע"פ שחטא ישראל הוא¹⁵³ אפי' ישראל מומר, כי הבחירה לא ניתנה רק על גילויי הנשמה שאפשר לתקנם או לפגום אותם ח"ו, אבל עצם הנשמה עז"נ וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח¹⁵⁴, כי סוף כל סוף עתידה להתברר בגלגול זו או בגלגול אחר, ועז"נ והשיב את הגזילה¹⁵⁵ בע"כ, ולכן ע"ד הפשוט הכוונה אלא בי ממש (בל"א אין מיר „ליין) שהוא נקודת עצם הנפש כי על כל גילויי הנפש דרך האדם לומר שהוא שלו כמו שכלו ומדותיו ורצונו, ומכ"ש לבושיו ואבריו, ומי הוא העצם שהכל שלו הוא העלם עצם המאור.

ולכן מאחר שאין לו עצה אחרת רק לעורר עצם נקודת העלם המאור שאין שייך בו שום כלי וא"א לעורר אותה רק על ידי ההעדר, ע"ד כידוע מהבעש"ט נ"ע שהוא לאו שקודם להן¹⁵⁶, כי כשהאדם חושק לאיזה דבר אין זה רק גילוי והתפשטות מהנפש ולכן¹⁵⁷ יוכל להיות שאוהב את האדם, וגם את מנגדו ושונאו, אבל מה שא"א לו לסבול ההיפוך הוא נוגע לעצם הנפש, וכן עד"ז בעבודת הצדיקים שיש לו אהבה לאלקות או אפי' תענוג אין זה רק גילוי הנפש האלקי' אבל ע"י שמצער על ריחוקו שא"א לו לסבול המנגד עי"ז מעורר עצם העלם המאור, ולכן הכניס ראשו בין ברכיו שהוא כמו הולד בעודו בבטן אמו שאז הוא מקופל ומונח מפני שאז אין מאיר בו עדיין ציור אדם הפנימי, מחמת שאין החומר מוכשר עדיין לקבל צורת אור הנפש בפנימיותו רק מקיף כללי שהוא בחי' עיגולים שבנפש, ולכן גשמי' החומר שהוא כדוגמת הנפש השורה בו הוא ג"כ ראשו בין ברכיו כעיגול להורות על ההשתוות שהראש עם שהוא נעלה במזיגתו לא יתקרב יותר לעצם השראת המקיף ושוה להרגל שהוא היותר נמוך בציור האדם ושניהם אינם מוכשרים לקבל אור הנפש הפשוט בדרך כלי לאור פנימי, ובדרך השראה ומקיף גם הרגל אינו נמנע להיות מקום להשראה זו, וגעה בבכי' בצער עמוק על הריחוק עד שנגע לעצם העלם היחידה עד שיצאה נשמתו¹⁵⁸.