שצו

שמות ואם הי' השם הסכמה בעלמא אין זה חכ' כלל וע"כ לומר שבאותיות השם נתפס ומלובש בהם עצם החיות ולכן חכ' גדולה היתה בו להרגיש שרש ומקור החיות של כל א' באיזה אותיות הוא מלובש וכן באותיות אלו קרא לו השם ולכן אמר לכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו⁵⁷ המיוחד לו וכן הטעם בלידת ראובן כי ראה ה'⁵⁸. אך לכאורה אנו רואין ג"כ להיפוך והוא מה שנשמה א' יוכל להיות שיקראו לה שמות מחולפים כמו נשמת רשב"י ששרשו נשמת מרע"ה⁵⁹ ואעפ"כ נק' בשם שמעון ואם הי' השם שייכות להעצם הי' לו להיות נקרא בשם משה כו'. אך הענין יובן ע"פ הידוע שיש ב' בחי' בנשמה הא' שרש הנשמה כמו שהוא למעלה כלולה במקורה כמו האור של השמש שנכלל תמיד במאור השמש והב' בחי' המתפשטת ממנה בגוף שזהו רק הארה בעלמא משרש ומקור הנשמה וכמו אור הנר שעומד על השולחן ומאיר לעצמו ומחמת זה מתפשטת ההארה גם בכל הבית וכן גם בנשמה שמצד אור עצמה המאירה בעא"ע באוא"ס ממילא מאיר ג"כ בגוף [וראי' שאין מהות הנפש מתלבשת מנפש בגלגולים שמתגלגל בבחי' בהמה⁶⁰ שהוא בחי' חי וכן בדומם⁶¹ כמ"ש כי אבן מקיר תזעק⁶² כו'].

ומעתה יובן ענין הנ"ל שהשם הוא שייכות לבחי' הנשמה המתלבשת בגוף בכל אברי הגוף שזהו ע"י השם דווקא [כי השם הוא ממוצע בין האור והחיות⁶³ לבחי' הכלים וע"י נתפס האור בכלי] והטעם הוא להיותו מקור האור כי הוא המעורר לעצמי' הנפש שיהי' נמשך ומתפשט בגוף לכן הוא המחבר ג"כ אח"כ בחי' האור בכלי כו' והענין⁶⁴ הוא כי אינו דומה התפשטות הנפש להתפשטות האור שהתפשטות אור השמש הוא בחיוב והכרח משא"כ התפשטות הנפש הוא ע"י הרצון והרצון הוא בחי' השם מקור האור והחיות המתלבש בגוף שמעורר אותם להיות מתגלה מעצם הנשמה ובלא הרצון הי' נשאר גילוי האור נכלל בהעלם ואח"כ הוא בא בדרך האמצעי בין האורות לכלים כו' אבל הרצון גופא נכלל ובטל בעצמות הנשמה עד שאין תופס מקום כלל כביטול זיו השמש במקורו כו' וד"ל וכמשי"ת]. אבל לגבי בחי' עצמות הנשמה כמ"ש כלולה במקורה אינו נוגע כלל רק שהוא בטל ונכלל בו כביטול זיו השמש במקורו. ועתה יובן שלכן בבחי' משה שהי' ירידת