צח

והנה להבין בתוס' ביאור¹ שרשי הדברים דה' בחי' יש ואין אין ויש ואין האמיתי כו', וגם להבין איך תוכלל הנשמה במהו"ע בבחי' יחוד דיש האמיתי ולא תתבטל ממציאותה כלל ושאר פרטי הדברים כו'. הנה יש להקדים שיש ג' בחי' בהשתלשלו', הא' השתלשלו' מיש ליש והוא ענין מאמר דבראשית² ומאמר יהי אור³ כו', והב' השתלשלות מיש לאין שהוא מאמר יהי רקיע⁴ כו', והג' השתלשלו' מאין ליש דבי"ע שהוא ענין מאמר יקוו המים⁵ כו' ותראה היבשה כו'. וביאור הדברים מבשרי אחזה⁶ שעצם הנפש הוא פשוט, ואעפ"כ הוא נתפס בעצמותו בבחי' עשר כחות שכל ומדות, והנה עשר כחות הנ"ל המה מתאחדי' בנפש עצמו עד שמהות הנפש עצמו תתפס בהם [וראי' לזה שאינם מוגבלים כמו הנפש עצמו כו' להיות אנו רואים שכל מיני השפעות שמחמת מדת האהבה במחדו"מ לא יגיעו לעצם נקודת האהבה שהוא כח האוהב, וכן בחכ' כל מיני התפשטות שכל והסבר לא יגיעו לעצם עומק נקודת השכל שהוא ענין כח המשכיל השכלה זאת בפרט כו'], ולכן נק' עשר כחות אלו בשם עצם הנפש בלק"א ח"א פ"ג⁷. והנה לבושין דמחדו"מ⁸ האור וחיות שנמשך בהן מהבל הלב בב' מיני קול קלא פנימאה כו' וקלא דמשתמע⁹ כו' הוא רק אור וזיו בלבד להיות שעצמות הנפש נתעלמה שם בהבל הלב שבחזה ורק התפשטותה מאיר כו' ולכן נק' הבל הלב שבחזה בשם אתא קלילא דלית בה משש"א¹⁰ היינו התעלמות המהות ולכן נק' מחדו"מ בשם לבושי הנפש ולא בשם עצם הנפש. והנה כח המעשה אע"פ שהוא לבוש האחרון שבנפש הנה יש שרש למציאותו בבחי' כחות העצמי' בכל כח וכח בפרט [ולמעלה מהם בעצמו' הנפש והוא המעתיק לעצמות הנפש ממקום למקום להיות נתפס בעשר כחות והוא המשתלשל אח"כ בכל כח בפרט עד שבא לבחי' סמ"ע¹¹ בגילוי, ולכן אדם הוא בחי' מוח ולב ומעשה כי נחשב מכלל ציור אדם שהוא ענין תפיסת עצמי' הנפש בבחי' עשר כחות להיות מקור להשפעה כו' וד"ל].

וביאור הענין הנה כשמצוה לזולתו לעשות נק' ציווי הזה בשם עשי' שבדיבור [וכענין עקימת שפתיו הוי מעשה¹² כו'] וכשעושה בעצמו ע"פ מחשבה שבמוחו שמוכרח להיות תחילה מח' איך לעשות נק' עשי' שבמח'. וכ"ז הוא ענין התכללות כח המעשה בלבושי הנפש. אך באמת שרש כח המעשה הוא בתחילה בבחי' מדות שבלב ג"כ היינו כשנתפעל בבחי' תשוקה וחמדה לדבר נבדל כמו לבנין