262

לתלמידו, הנה זה מרחיב חכמתו בינתו ודעתו של התלמיד. והיינו אשר מכל המצאה שכלית ומכל סברא הנה מתהווה אצלו חכמה ושכל. דכ"ז תלוי בהכנת הרב.

אמנם כל זה הוא בהלימוד דגליא שבתורה. אבל בלימוד פנימית התורה הנה זה מה שהתלמיד עולה ע"י השפעת הרב המשפיע בעילוי אחר עילוי בהרחבת חכמתו בינתו ודעתו להשכיל להבין ולהתעמק בעמקי המושכלות, אין זה מספיק עדיין. וכמ"ש במ"א בארוכה, כי ההשכלה האמיתית היא כאשר נרגש בעבודה, אַז עס ווערט דערהערט אין האַרצין. וגם זה — אַז עס זאָל דערהערט ווערין אין האַרצין — תלוי בעבודה.

* * *

בקיץ תרנ"ה ביום השלישי וביום הרביעי י"טוכ' סיון בעת הטיולים¹⁵ הרבה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק לשוחח על אודות לימוד תורת החסידות, ויבאר דברי קדשו בסיפורים שונים.

ואעתיק בזה רק דברים אחדים.

תורת החסידות — אומר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק — היא חכמה רחבה ועמוקה במאד. עס איז פשוט אַ גרויסע חכמה מיט טיפע השכלות און דאָס אַלץ איז אין ענינים רוחנים.

בגליא¹⁶ שבתורה ישנם שכלים עמוקים, אבל הם בענינים שמהותם מורגש במציאות באחד מהחושים. אם בראי' כמו טריפות הריאה והדומה, או בשמיעה כמו טענות הטוענים במלוה או בפקדון. וגם הענינים שאין מציאותם מורגש באחד החושים, הרי יש דוגמתו אשר ממנו יבין עליו.

אבל בתורת החסידות הנה, לא זו בלבד שההשכלות במהותם העצמי אין מציאותם נרגשת באחד החושים, אלא עוד זאת דגם המשלים והדוגמאות המבארים והמסבירים את ההשכלות ההם הנה גם המשלים והדוגמאות הרי אין מציאותם נרגשת באחד החושים, ומוכרחים להכריח את השכל ביגיעה גדולה ועצומה.

לערנענדיק דעם עלטער זיידינס, דעם מיטעלן רבי'נס, חסידות, כתבים און נדפסים בכלל, און דעם אמרי בינה בפרט, איז באַ מיר אויסגעקראָכן די האָר פון קאָפּ פון רוב יגיעת המוח במחשבה עיונית הרבה שעות רצופות.

אמנם כל זה הוא רק יגיעת בשר בלבד. וישנה יגיעת נפש שהוא עוד למעלה מזה, כמבואר במ"א בארוכה דיגיעת נפש הוא בשביל להרגיש החיות האלקי שבחסידות.

יעדער השכלה, אַז דער משכיל איז משיג די השגה, לעבט דער משכיל מיט דער השגה הגם דער חיות איז דאָך אַ חיות פנימי, וויילע השגה איז דאָך פנימי, דאָס איז דאָך דער ותורתך בתוך מעי¹⁷, אָבער לאחר ככלות הכל איז דאָס מעהר ניט ווי אַ חיות זמני. חסידות איז אַ חי בעצם, אַ חיות עצמי.

אַ חי בעצם איז אַ חי להחיות¹⁸.

חסידות איז מחי' נפשות ממש.

דער רבי מיט זיין מסירת נפש אויף