241
כשהי' אדנ"ע דר במלון ימים אחדים הי' קובע מזוזה באמרו: נאַשאַ בראַטיאַ אינאַצ'ע338. בא אונז איז אַ שעה — אַ טאג, און אַ טאָג — אַ יאהר.
בדאַצע339 היו קובעים המזוזות למחרת בואם, ולא חכו עד אחרי ל"י340. (היו דרים שם ירחים אחדים. הכותב).
כן תמיד אמר הלל בברכה. על אמרו בברכה גם בהתפללו בצבור בימים שא"ג את ההלל, ולא יצא בברכת הש"ץ341, אמר ג"כ נאַשאַ בראַטיאַ אינאַצעֶ. וצוה לי שלא לספר עד"ז. שאלתיו מפ"מ342 לא יתפלל בעצמו לפני התיבה ויהי' טוב לד"ה343, ויענה: מה לי לקחת הכל אַפן וואָגעֶן.
ההתיחסות מצד הממשלה למשפחתנו גם אחרי פטירת אדה"ז טובה היתה. אלא שהמתנגדים השתדלו למעט הצורה344, בעיני בנ"י, מפני שלקחו להם דרכים חדשות, וגם הקרוב למלכות, ובעיני הממשלה — חשד שלוח כסף להשולטַן וכו'.
שנים אחדות אחרי פטירת אדה"ז הי' הקיסר בבאַבינאוויץ345. ונסע אדהאמ"צ, ביחד עם כמה חסידים לראותו. נפגשו על הפלאַץ346. ושני פעמים קראו הקיסר ראַבין. ברכה ראשונה, ובשעת הפרידה: פּראָשצ'יאַ ראַבין347.
ובכ"ז היו חיים — אדהא"מ והצ"צ — חיי פחד, ממלשינות וכה"ג. היו נזהרים ביותר כשהביאו מרז"ל כמו מלכות אדום וכיו"ב, או לכתוב רק "וכו'". חשו א"ע בלי מחסה מהממשלה348.
מאסר אדהא"מ הי' בשנה האחרונה, פ"ז349 — ונאסר בוויטעפסק. ולכן לא
הערות
- 338. = אצלנו ["במשפחה"] זה אחרת.
- 339. = בנאות דשא.
- 340. אף שמעיקר הדין "השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל פטור ממזוזה שלשים יום" (שו"ע יו"ד סרפ"ו סכ"ב).
- 341. אף שאדה"ז כותב בסידורו (לפני הלל) ש"בימים שאין גומרין את ההלל יש לנהוג שהש"ץ לבדו יברך בתחלה ובסוף והקהל יענו אמן ויצאו בברכתו"[ednref_61_*]. וראה ספר השיחות תש"ו ע' 11. ולהעיר משיחת ש"פ מסעי תשמ"א בנוגע לברכת הלל בראש חודש: מנהג חסידים אז מ'כאפט אריין אויך די ברכה בחשאי.
- 342. = מפני מה.
- 343. = לדברי הכל.
- 344. וממשיך לבאר שהשתדלות המתנגדים למעט הצורה היתה הן בעיני בנ"י (מפני שלקחו כו') והן בעיני הממשלה (חשד כו').
- 345. עיר הסמוכה לליובאוויטש.
- 346. = הככר.
- 347. ראה ספר השיחות תש"א ע' 51: "דער קייזער אלכסנדר, דורכפארענדיק אמאל די שטאט באבינאוויטש — סמוך לליובאוויטש — האט זיך אנגערופן צום מיטעלן רבי'ן "פראשצאי ראבין". האט דערנאך געזאגט דער מיטעלער רבי: אין מקרבין לאדם אלא בשעת הנאתן, אזוי ווי למעלה — במלכותא דרקיע — איז אין שכחה, אזוי איז למטה — במלכותא דארעא — אין זכרון". וראה עוד ע"ד הפגישה עם המלך אלכסנדר — אגרותקודש ח"ז ע' טו. ובספר הזכרונות ח"ג פי"ח (ע' 155), שקראו "וועליקי ראבין" (גרויסער רבי).
- 348. כלומר: למרות הקירוב למלכות, חיו (אדמו"ר האמצעי והצ"צ) חיי פחד כו', וחשו את עצמם בלי מחסה מהממשלה.
- 349. בשנה האחרונה בחייו (של אדמו"ר האמצעי) בעלמא דין — בשנת תקפ"ז. וראה קונטרס "בד קודש" (בעריכת כ"ק אדמו"ר) ע' 9 בהערה: בבית רבי [ח"ב ספ"ד בהערה] כותב אשר המאסר והגאולה היו בשנת תקפ"ו. אבל מסורה היא בבית הרב שכל זה אירע בשנת תקפ"ז (ולכן לא נקבעה כל כך חגיגת יו"ד כסלו, כי בשנה שלאחרי' שאז היתה צ"ל החגיגה בפעם הראשונה, נסתלק כ"ק אדמו"ר האמצעי ביום ט' כסלו). עכ"ל. וראה גם ספר השיחות תש"א ע' 50. שיחת ש"פ ויצא תשי"ט. [edn_61_*] משא"כ ביחיד, כמ"ש כ"ק אדמו"ר ב"היום יום" ר"ח טבת (מ"רשימותי"): "נוהגים אשר היחיד מברך — בהלל — תחלה וסוף גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל". וראה הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לסידור ד"ה הלל.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.