257

עיניו, אנשים בעלי זקן ומהם לבנים כשלג, זקנים וישישים כולם מתקבצים בחדר אחד לא גדול, מהם יושבים ומהם עומדים, כולם צפופים, ועיני כולם נשואות אל אבא, היושב בראש השולחן הקצר וארוך, ורעש בחדר, מנגנים ומדברים, אך מכיון שרואים אשר אבא חפץ להגיד דבר, הכל שותקים, שקיטה חרישית, ואבא מדבר.

בשעה אחת האויר מתחמם, אותי כבר לקחו מן השולחן והנני בחדר אחר, חדר מלא ספרים, שמה אימא יושבת ונטפי דמעה יורדות על לחיי'.

צר לי מאד, לבי מתכווץ אמי בוכה, וכשאימא בוכה בודאי יש על מה לבכות, כי זוכר הנני אשר בחורף העבר — ביאלטא — בכתה בכי רב, גם אבא בכה, שניהם בכו, ואזכור כי ברוב תחנון פעלתי מאימא — בהבטחת התמדת לימוד, כי זה הי' בראשית בוא המלמד ר"ש ואנכי לא חפצתי ללמוד עמו — אשר תספר לי סיבת הצער.

אתה — אומרת אימא — עודך ילד גם אם אספר לך לא תבין תוכן הדבר וצערו.

ספרי לי — אמרתי — באופן אשר אבין, הלא גם חומש אינני מבין, וכאשר אבא מבאר לי אז הנני מבין, הלא אבא אמר כי מבין הנני בטוב הפרשה אשר למד עמי, ומדוע לא תחפוץ גם את לספר לי באופן אשר אבין, ואבכה.

מה אתה בוכה — שואלת אימא.

ואיך לא אבכה — עניתי — רואה הנני כי אבא בוכה, אימא בוכה, אבא ואימא מדברים ביניהם מצטערים ובוכים, הלא ודאי דבר גדול, ואיך אני הבן יחידי שלהם לא אבכה.

בכייתי וטענותיי לקחו לב אימא ותספר לי, אבי אביך הי' רבי, אדם גדול בתורה והי' כל ימיו לומד תורה ומתפלל, והוא ציווה אשר בניו דודך רז"א, אביך, ודודך רמ"מ לא יעשו שום מסחר רק ישבו וילמדו, וכה עשו כשתי שנים, עתה התחילו לעשות מסחר.

בשבוע העבר בא מכתב לאביך מאם זקנתך, ודודיך אשר רוצים המה לקנות יער גדול, וכותבים אשר קנו את היער, ואביך כאשר קיבל את המכתב הנה הצטער על אשר עוברים המה את מצות אביהם הרבי הגדול אשר ציוה אותם שלא יעשו שום מסחר, ומרוב צער בכה.

ואנכי כאשר ראיתי בצער אביך ויראתי שלא יקלקל את בריאותו בכיתי על צערו של אביך, ואנחם את אימא אשר אנכי אשמע בקול אבא לכל אשר יצוני, ואעשה לו נחת רוח אשר בזה יוטב בריאותו החלש, ומעתה הנני מתחיל ללמוד עם המלמד ר' שניאור בהתמדה כחפצו של אבא.

ולזאת כשראיתי את אימא בוכה הצטערתי במאד, ואף גם לא הרהבתי עוז לגשת לשאול סיבת בכיתה, עודני מהרהר אם לשאול אם לאו ואשמע קול מצהלות מחדר המושב וארוץ שמה והנה אחד עומד על שולחן קטן גבוה בקרן זוית ומנגן והכל עונים אחריו בשמחה.

ואטפס על הסולם הקטן אשר עומד אצל התנור לא רחוק מפתח המוביל לחדרו של אימא, ואראה אבא יושב במצנפת משי עגולה קטנה — כמו שהי' יושב בחדרו בעת שהי' לומד — מצחו הגדולה בהירה, פניו מאירות בלהב אודם, עיניו סגורות, בידו הימנית ישען את רקתו, וידו השמאלית מונחת על השולחן, וחרדת הדרת קדש על סביביו.

עברו רגעים אחדים, אבא פותח עיניו