222

לו החוצה ועומד במזוזת הפּתח ומכריז: צא לטייל, וכרחלים הולכים כפוף האסירים בזה אחר זה, והפּקיד סוגר את הדלת ומוביל את הפרעושים לרחש על פני האדמה (כן הוא מליצתו של ראש הפּלוגה בהוליכו את האסירים לטייל), ולהתעדן על נועם מתיקות עריבות האויר זך (?!) של חצר בית המות, היא החצר המוקפת מכל צדדי' ע"י כתלי הבנינים של מבצר שפּאליערנא.

(עפּ"י השמועה, כי אנכי לא הלכתי לטייל אפילו פעם אחת) מקום הטיול הוא באורך שלשים קלאפטער או יותר, בנקודת מרכז השטח הלזה נבנה בימת עץ גבוה יותר מקומת אדם, ועלי' עומדת השמירה הכללית, השומר הלזה תעודתו להשגיח אם המטיילים ממלאים חוקי הטיול בעשה ולא תעשה.

העשה הם: א) לילך במקום המיודע להילוך בעיגול, כלומר כל הטיול הוא במרחב העשוי כעיגול, סביבות הבימה, ב) הכלואים בחדר אחד צריכים להלוך זה אצל זה, ג) צריכים להלוך, לא לעמוד ולא לישב.

והלא תעשה: א) אסור לרוץ, כ"א לילך במתינות, ב) אסור לדבר כ"א בחשאי, ג) אסור לילך בקומה זקופה, שלא להסתכל בפני שאר ההולכים, ד) אסור להביט בכיון אל איזה חלון מחלוני המבצר, ה) אסור להגביה איזה דבר מן הארץ, ו) אסור לזרוק איזה דבר, ז) אסור לקרוץ בעינים, ח) אסור לעשות איזה תנועה ביד או ברגל, ט) אסור לדבר עם אחד המלוים, י) אסור לתת מקטרת או לקבל מקטרת מאחר.

ולפתע פתאם כרוז יוצא, הטיול נגמר, נגמר הטיול, עמדו, עמדו סטראייסיא וויראוניאייסיא, סטאָי, נאַ מיעסטאַ⁹⁴ (ואז האסירים של חדר אחד צריכים לעמוד זה אצל זה, רגל אצל רגל, וכתף אצל כתף) וכרוז שני נשמע, שאַגאָם מאַרש (ואז הולכים כן עד פתח הביאה) וכרוז נשמע סטאָי, הסתדר בזה אחר זה (ומתחיל סדר הכניסה לביאה), ושם מקבלים פני הבאים, ואיש איש אל חדרו ילך, הפּתחים נפתחים, והכלואים הולכים אל כלובותיהם כתישים כפופים.

***

ט) כרוז יוצא, שכב לישן, הגיע מועד השינה, מועד השינה הגיע, שכב לישן, ובהשמע כרוז זה אימה נופלת על האסירים, כי כאשר יבוא המבקר ויביט בהאשנב כי פּקודתו "שכב לישן" עוד לא נתמלאה, יכול הוא לענוש, וזמן הלילה מסוגל יותר לעונש, כי ברשות השומר הפּשוט הלזה לחרוץ משפּט קל מבלי שאלת פּקיד המערכה, והמשפּט הקל הוא ללון במרתף חשוך ורטוב, אויר מעופּש, ובחברת תולעים ועכברים.

עונש כזה נחשב לעונש קל, והוא רק רמז קל בהדרכה בשביל הנהגה ישרה, כעין רמיזת אצבע על החוטם אשר הגדול מרמז להקטן ממנו.

***

מענין הוא סיפּורו של האָסיר ס.⁹⁵ המספּר לתומו, כי אנוש זה אינו יכול לשקר, כי אין לו דעת כלל, ובטבעו מספּר מה שיודע בלי שום פּירוש ומכש"כ איזה כיון לפאר או לגזם את אשר קרה לו בבואו הנה ביום הראשון:

אנכי לא ידעתי חוקי בית האסורים