216

קאגדא טי איך ווידעש אני אידוט קאק מיערטוועי נאצינאיעש איך ראזדיעוואט אני אוזשע אומיראיוט, אָט סטראחא, עטא ניע חאראשא ניע פּריאטנא, וואט קאגדא קראוו ליאטסיא וואט פּריאטנאָ סמאטרעט, אינאגדא פּיאט שעסט צאסאוו נוזשנא זשדאַט אובארקי פּאקא קאנצאיעטסיא וואט טאגדא חאראשא זאבאוונא, מניע טאק פּריאטנא סמאטרעט פּריאמא אודאוואלסטוויא.

נוא⁷⁵ קאָנצענאָ — אומר הפקיד — ווסיא גאטאָווא, יארליק 26818 פּאמעסטיט אוו 160 קאמנאטו נאקלייקא צעטווארטאיא — ופונה אלי ואומר — טיעפּער⁷⁶ סטאַריק טיבע, זאַוואוט, סטאָ שעסטדיעסאטי צעטווארטי סטופּאי, פּעטיא, פּרינימאי סטא שעסטדעסיאַטי צעטוואָרטי, ראספּישיס נא פּאלוצעניא סטאָ שעסטדעסיאטי צעטווארטי אי גאטאווא.

פּעטיא כותב וחותם והפקיד עומד עליו ומביט בגאון ובפנים צהובות ומסיים — חאראשאָ⁷⁷ ווסיאָ אוו פּאַריאַדקע.

נוא טיעפּער⁷⁸ — אומר פּעטיאַ — טי אוזשע מאָי, חאָדי סטופּאַי נאַ אָטדיך, בערי וועשצי.

הושטתי ידי לקחת התפילין המונחים על השולחן, כי כל התפילין היו מעורבים יחד, ותודה לאל אשר הפקיד לא פתח את הבתים, ולקחתי התפילין והנחתים בסדר ודמיתי פּן ואולי יתן לי התפילין עמי לחדר.

בתחנונים דברתי את הפּקיד כי יתן אותם לי, והגדתי לו אשר כן הבטיחו לי, וישחק הפּקיד בקול, ויאמר לי, זקן שכח על הכל, דע כי אסיר אתה, ועזוב את כל ההבלים שלך, לא אתן לך יותר מאת אשר נתתי לך, הלבנים שלך, המטפחות ולא יותר.

אם דבר לך — ממשיך הפקיד דיבורו — יכול אתה לכתוב בקשה אל הפּקידים הגבוהים וכאשר תגיע פּקודה אז אתן לך ככל אשר יצוו עלי.

בפה — הנני אומר אל הפּקיד — הלא אתה הוא הפּקיד שלי, ואין דרוש לי פּקידים גבוהים ממך, והנני פּונה רק אליך, אשר אתה תעשה חסד עמי, ותתן לי התפילין והספרים, הלבנים והמטפּחות וכל מיני מאכל שיש לי בלתי דרושים לי.

כמה גדולה היא הכניעה והמענה רך אשר יכולה היא לרכך גם לבו של אבן, כרגע נראה אשר הפּקיד נהפּך מאכזר לאיש, ומגרד בקדקדו.

ניעלזיא ⁷⁹ — אומר פּעטיאַ — ניעלזיא סטופּאי, אידי.

ניעלזיא⁸⁰ — עונה הפקיד — ניע מאָגו, בעז נאַצאַלסטוואָ ניע מאָגו, חאָציש פּישי זאיאוולעניע, נאַ טיעבא בומאגא אי פּישי.