210

הפראָפעסאָרן פקדו עליו כי לא ידבר הרבה, על כן ישיג עבורי מלמד ולעת מן העתים ילמוד עמי בעצמו.

כבר בנתי לדעה חובת הבן לדאוג להטבת בריאות האב, ומאד יכאב לי חלישות בריאותו של אבא, אבל התשוקה והחפץ אשר אבא ילמוד בעצמו עמדי מתגבר על כל, וחושב הנני אשר בארחותי הטובים אטיב בריאותו של אבא.

כל כך הנהגותי טובים המה, אשר מאז נסענו מחרקוב, לא הי' אף הנהגה אחת אשר לא חשבתי בה לעשותה באופן המועיל יותר.

ולזאת בשעה ההיא לקחתי הסידור וישבתי על אחד הסלעים הקטנים וחזרתי על שיעורי, במזמור⁴⁹ השמים מספרים כבוד אל.

***

ישבנו לסעוד במיני מזונות, והוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מראה לנו על מקום אחד בגובה ההר, גבוה גבוה מאד, ומרחוק, כלומר, ממקום שבתנו רואים אנחנו כעין חור גדול בסלע העומד בראש ההר.

הוד כ"ק אאמו"ר מספר, כי בשנת תרמ"ד בעת נסיעתו עם כבוד אחיו דודי הרז"א נ"ע⁵⁰, נסעו מן התחנה שעברנו דרך בה לפה בלילה, ובשעה הששית בקר, עמדו לנוח במקום זה, וילכו להתפלל תפלת שחרית בגובה ההר. תחלה טרם בואם לשם נדמה להם כי רק חור הוא, ובבואם לשם ראו כי מערה ארוכה היא וחלולה ושם מונחים סלעים קטנים, מקום טוב לשבת.

אז ביאר לי כי השי"ת ברא את העולם באופן כזה אשר כל יהודי יכול לקיים את מצות ד', והי' אם יסע אדם בדרך ויגיע זמן תפלה, ואסור להתפלל על פני השדה במקום פתוח⁵¹, לזאת ברא הקב"ה סלעים חלולים כאלו, אשר הם כמו בתים למען שיוכלו להתפלל שם.

***

כן, — חושב הנני — אפשר אתפלל בחדר זה, ועדיין איני יודע מה גורלי, ומה גורל תפלתי היום, כי מי הוא היודע מה שגזרה ההשגחה העליונה. ופתאום והפתח נפתח והפקיד אומר: צאו הנה.

הזה הוא, הילקוט והשמיכה שלכם? שואל אותי בכעס ובהתרגשות. הפקיד השני איננו, רק איש חיל מזוין עומד הכן אצל הדלת, חרב חדה עם ברק מתנוצץ בידו השמאלית, וקנה רובה בידו הימנית, ושני סכינים ארוכים תלוים בחגורתו.

כן — עונה הנני — אלה שלי המה ואפשר תתנו לי הרשיון להתפלל ולהניח תפילין ברשותכם, הייתי מתפלל בחדר זה, בטובכם — במענה רך — תרשו לי להתמהמה כחמש עשר או עשרים מינוט תחת השגחתו של שומר להניח — מוציא אנכי התפילין מילקוטי — תפילין אלו כחק דתי.

לא — עונה בקצף גדול — טשטאַ⁵² זשע או נאַס טאָזשע חאָטיטיע אוסטראָ