195

כמוני, וביתר ענין (כמעלת המדבר על הצומח ובתוספת מעלת בעלי נשמות דקדושה הטהורה על מעלת המדבר). הנני ביד ההשגחה העליונה ית' ויתעלה.

***

עודני יושב על מקומי, ואשמע קול המולה באחד החדרים אשר מאחורי הכותל הלבן אשר למולי, לא קול ענות, ולא קול צעקה, כי אם קול שחוק. אנשים הבטוחים בהוותם, ומאושרים בחלקם. ובעבור רגעים אחדים נפתחה אחת הדלתות ושלש אנשים מתכוננים לצאת. נראה, אשר מושבי, מושב איש מוזר, ברוח בטוחה ומעשן מקטורת הבהילם, עד כי רגע עצרו לעמוד על המפתן מבלי לצאת ויביטו עלי בעין בוחנת.

אנכי נשארתי לשבת באותה המנוחה אשר ישבתי בתחלה וכאלו לא פעל עלי שום רושם אם כי דופק לבבי התגבר, באשר נפחדתי פן ישאלוני מדוע ולמה הנני יושב בזה.

אחרי הביטם רגעים אחדים המשיכו מהלכם לשמאל הלאה אל החדר אשר דלתו פתוחה לרוחה, הנזכרת בזה פעמים ושלש, אך אחד מהם שב לאחוריו, ויכנס אל אחד החדרים, אל איזה חדר לא שמתי לבי ואחליט כי עתה בטח יבא מי לשאלני או לחקרני מה אני עושה פה. ובכן עתה עלי לחכות מלכת אל בית הפקידות עד כי יבא מי.

כהשערתי כן הי', כי זה אשר שב על עקביו וילך אל אחד החדרים, יצא חזרה עם עוד אחד, והאחד הלזה קרב אלי וישאלני מה אני עושה פה, ועל מי אני מחכה.

לא באתי הנה — הגדתי — כי אם הביאו אותי, ויצוו עלי ללכת אל בית הפקידות, ומחכה הנני בזה על הטלית ותפילין שלי אשר האיש שהביא אותי הנה, בהיותו עוד במעוני הבטיח לי לתת לי מקום להתפלל. גם אמר כי רק על שעות אחדות, למען השיב על איזה שאלות נקראתי הנה.

חלקת דיבורי, תמימותי וקרירותי כנראה פעלו על השואל עד כי עמד על מכונו מבלי להגיד דבר, ויבט עלי בתמהון, ובמבטו זה מדד אותי מראשי ועד כף רגלי, לא אוכל להגיד נאמנה, אבל נראה לי ברור כי איש זה נכרי הוא, אינו יהודי, רק רוסי, ומולדתו כמו מפלכי וויטעבסק, סמאָלענסק או מאגילעוו. איש קר, מתון, אף כי צעיר לימים הנהו, לא יותר מבן עשרים וחמש, עיניו מפיקות רגש פנימי רגש אכר.

הוא מביט עלי ואני מביט עליו באין אומר ומדבר דבר. בלי כוונה וחשבון, לקחתי מקטורת לעשן וגם הוא הוציא מקטורת מצלחתו וימהר לתת לי גפרורית בוערת, ויט הצדה לשבת על הספסל אשר אנכי יושב.

עתה נוכחתי כי זה שנמצאתי במבוא זה איננו חטא, אך מי יודע אפשר כי נחמנסאָהן ולולב יוכלו לעשות גם מזה מנחת מרחשת, צליל בלול מרכילות