187

רואיק, אז זייער אָטשערעד וועט אויך קומען, איילען טאָר מען זיך ניט, אָנווערין וועט מען דאָס ניט.

לבשתי את בגדי העליון לקחתי ברכת הפרידה מאת כבוד אמי מורתי הרבנית תחי', זוגתי, ובנותי חנה, חי' מושקא, שיינא יחיו, והלכתי לחדר נכדי בן בתי הילד שלום דובער יחי', לראותו טרם הלכי אל שפּאָלערקע.

ילד יקר ונעים שוכב בערשו, ערש ברזל קטנה, ישן לו בנעימה, יאריך השי"ת ימיו ושנותיו לאביו ולאמו, ולשמחת לבב כל משפחתינו ולשמחת לבב כל אוהבינו וידידינו יחיו, יגדלוהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

רגעים אחדים עמדתי בחדרו, ובלי חשבון הוצאתי אנחה מלבי: יהי רצון, אשר הוא, הילד הלזה יחי' לאוי"ט יהי' גדול באחיו, יעמוד על אותו בסיס אשר עומד זקנו, בלי חת מכל דבר בעולם, ילך באותו הדרך אשר דרכו כ"ק אבותי הק' בתעצומות עוז, דם קדוש הנוזל בעורקיו הבא בירושה מאב לבנו, לנכדו ולנינו.

ברגעים ההם נזכרתי את שיח קודש הקדשים אשר שמעתי מהוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר סיפר לי כי בעת הכנסי לבריתו של אברהם אבינו, כרגיל בכיתי על הכאב, אמר הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מה אתה בוכה, לכשתגדל תהי' ¹⁶ חסיד ותדבר חסידות בשפה ברורה.

והלואי כי נכדי זה לכשיגדל יעמוד על אותו הבסיס ועל אותו המעמד אשר סללו הוד כ"ק אבותינו הק' לעמוד חזק בכל הנוגע לתורה ויראת שמים, מבלי חת מכל מונע ומעכב, וילחום בעד החזקת התורה ויראת אלקים ויעמוד לישע יראי אלקים.

***

ברכתי את אנשי הבית המשרתים אשר לשמע אזניהם ולמראה עיניהם כי הנני נאסר ונלקח לשפּאָלערקע האיומה, כבשו פניהם בקרקע ולא יכלו להביט בפני, כי נבהלו ונרעשו למראה זו (תחלה לא ידעו מזה כי השמירה היתה מפסקת בינינו והם היו עצורים בחדר הבישול) וכח לא הי' להם לענות לי ברכה.

נשקתי את מזוזת הבית וישבתי על אחד הספסלים. הפקיד לולב ומשרתיו אנשי חיל המזויינים סובבים אותי כאורח אסיר, וכחוקי בית האסורים.

חפציי: תפילין רש"י ר"ת וש"ר טלית וחגורה. וספרי: סידור, תהלים, תניא. ושארי החפצים: לבנים, מטפחת, מיני אוכל, וואַליעריאנא, כר קטנה, הונחו