153

במדריגת אדם, והדרך השני בעבודה הוא עליית מדריגת אדם במעלה עליונה יותר והוא מדריגת כי לא אדם הוא.

עם היות אשר עניני העבודה וסדרה הוא בדרך מלמטה למעלה, אבל ההשפעה בכוחות הנפש באה מלמעלה למטה.

העבודה, היינו ההכשרה והתיקון היא מלמטה למעלה, תחלה צריכים להכשיר ענין המעשה, ולמעלה ממנו הדיבור ולמעלה ממנו המחשבה ולמעלה ממנו המדות ולמעלה ממנו השכל ולמעלה ממנו הרצון ולמעלה ממנו התענוג, כי כל אחד הנה לבד תיקונו והכשרתו הפרטית, הנה הוא בסיס ויסוד מוסד למה שלמעלה ממנו.

אבל ההשפעה ונתינת כוח על העבודה הוא רק בדרך מלמעלה למטה, שהתענוג מעורר את הרצון או הרצון מעורר את התענוג, כי בתענוג ורצון אין לנו הכרח חיובי מי קדום למי⁵¹, ושניהם כאחד משפיעים פעם בשכל ופעם במדות ופעם במחשבה.

שלשה אלה: מחשבה, מדות ושכל, הם כוחות מתמידים, דכשם שהמחשבה מרוממת את הדיבור ומשפילתו, לטהרו או לטמאו, לקדשו או לחללו, כן גם השכל מרים את המדות או משפילן ובכוחו לזככן או לעכרן.

וכל זה בא מהשפעת התענוג והרצון, דכל כוחות הנפש תלוים בתענוג ורצון, אין וואָס דער געשמאַק און דער וועלן פון דעם מענטשן איז אַריין געטאָן, אָט אַזוי ווירקן זיי אויף די כחות הנפש.

אמנם כל זה הוא סדר העבודה בדרך הראשון שהיא העבודה דמדריגת אדם, להכשיר ולתקן עצמו להיות אדם, אבל לא זהו עיקר האדם ותכליתו, והיינו דעבודה זו היא רק מבוא להעבודה האמיתית, להעלות עצמו למדריגת "כי לא אדם הוא", והוא מה שהתענוג והרצון שלו הוא התענוג והרצון שלמעלה, אָט דאָס וואָס למעלה איז תענוג ורצון אָט דאָס איז אויך זיין תענוג ורצון אָן אַ אייגענעם דער הער וואָס ער וויל, ווייל ער איז אויס אדם, ער איז כי לא אדם הוא, דאָס הייסט אַז זיין גאַנצער מהות, פון דעם נידעריגסטען כח, דעם כח המעשה, ביז דעם העכסטן כח, דעם כח התענוג, איז ער משעבד לאלקות מיט אַ מסירות נפש בפועל.

יש מסירות נפש ויש מסירות נפש. יש מסירות נפש בכח ויש מסירות נפש בפועל. עם היות ששניהם מוסרים נפשם ממש, בכל זה יש הפרש ביניהם: דמסירות נפש בכוח הוא מה שבעל המסירות נפש יש לו איזה תקוה בעילה וסיבה שבה ועל ידה ינצל, והגם שאין מונע עצמו מלמסור נפשו, אבל עם זה יש לו זיק תקוה כי ישאר בחיים; אבל מסירות נפש בפועל הוא שאין לו שום זיק תקוה בעילה וסיבה להינצל, ועוד יותר — שאינו חושב אודות זה כלל.

ובעומק הענין, ההפרש ביניהם הוא: דמסירת נפש בכח הוא שמוסר נפשו על הדבר ההוא אבל מחשבתו היא על אודות עצמו, שהוא מוסר נפשו ויש לו תענוג בזה וכמו רבי עקיבא⁵² שמסר