131

כמו תמיד כן גם הפעם נסעתי בעגלה מהירה — ליחטאש — אשר הי' נוסע כששה או לכל היותר שמונה מינוטען ממעוני עד בית הנתיבות הניקוליעווי ובשלשהארבעה מינוט הנני הולך מן העגלה עד מרכב מרכבת השינה — שלאף וואגאן — ונשארו רק שניםשלשה מינוט עד צאת המסע לדרכו, כי בלתי נעים לשהות בבית הנתיבות זמן יותר ארוך וגם בהרחבה שלפני המסעות — פלאַטפאָרמע — מפני השגחתם של בעלי שבע עינים המטיילים לאורך המדרכה לפני המרכבה, בוחנים ומסתכלים בכל עובר ושב במבט דקרני.

בכל פעם שהנני נוסע, אחת מבנותי מלווה אותי אל בית הנתיבות, והפעם לותה אותי בתי מרת שיינא¹¹, וכשבאנו אל המרכבה הי' לנו עוד ארבעה רגעים. כנראה רוב הנוסעים כבר היו איש איש על מקומו, זולת אחדים פה ושם מהאוהבים לעלות אחרונים על המרכבה. אצל המרכבה שהי' מקומי שם עמד איש בעל פנים מגושמים, בעל קומה וכרסני עם עינים שחורות וגדולות מטילות אימה.

בתי נכנסה עמי אל התא, וכשלשה רגעים שוחחנו. בתי אמרה לי אשר האיש שעומד אצל המרכבה עושה רושם לא טוב ונדמה לה אשר כשעברנו על פניו הביט עלי בעין בוחנת, ומבקשת היא אשר כשאבוא למאסקווא יודיע מי שהוא בתיליפון אשר הזקן פלוני הוטבה בריאותו ואז תדע פשר דבר.

מאז — קיץ תרפ"ו — שמעתי ממר גארין אשר היעווסעקציא דורשת כי ישלחוני עם ב"ב יחיו מלענינגראד ואשר זה איזה פעמים באו מהמוסד ג. פ. או. לדרוש עלי ועל ב"ב יחיו וענה להם כי הנני שכן טוב, וכן ספרה האשה מארדוכאוויץ — אמו של מר שאראוו הדר לעומתי — בשם בנה אשר היעווסעקציא דורשת מאתו — הוא סגנו של מעסינג ביחוד להשגיח על החשודים בהתנגדות בדיעה — לשלחני מלענינגראד, שומרים צעדי, אורבים לי פן ימצאו מה להעליל עלי. הנני זהיר מלהמצא אף רגעים יתרים ברחוב ומה גם בבית נתיבות, אינני ירא מדבר רציני, כ"א מענין של שערורי' כי מאחר שכל חפצה של היעווסעקציא להפחידני עכ"פ, הנה בפעם הזה כמו בכל פעם מכיוון שזז המסע הוקל על לבי.

***

מרכבת השינה בפעם זה היתה כנראה מן המרכבות החדשות, תאי הוא גדול למדי ומסודר בשלחן טוב וכסא לשבת ומנורה על השלחן, והעולה על כולנה שאין המרכבה מתנודדת, ואם כה יהי' גם כאשר המסע ימהר בלכתו אז אכתוב המאמר ואתה תצוה שחזרתי בשבת העבר¹² וכן בשעות הפנויות שיהיו לי במאסקווא אי"ה אגמור אותו וכשאחזור צלחה יוכלו להעתיקו ולשלחו אל האורחים ששמעוהו.

כעבור שעה קלה נוכחתי לדעת כי אפשר יהי' לכתוב ואתחיל לכתוב את המאמר ואתה תצוה והתעסקתי בכתיבתו כשתי שעות ויותר.

עודני יושב וכותב והנה דפיקה בדלת פתחי, ולא שמתי לבי לזה, כי רגילים המה משרתי המרכבות לבקר את הנוסעים ולשאול אם רוצים המה לשתות