קעח

לי אלקי' שזהו ענין תענוג, ואיך הוא הקיום עולמות בשבת, וזהו כל האומר ויכולו הוא נעשה שותף להקב"ה במע"ב כי ע"י אמירת ויכולו בשבת הוא הקיום שנמשך מלמעלה תענוג עליון יותר מבימות החול, ע"י ג"פ ביום השביעי שבויכולו שהוא נגד ג' סעודות דשבת שזהו ענין העלאה והמשכה וממוצע, וזהו ענין זכור ושמור בדיבור אחד, וזהו שמור לנוק' בחי' העלא' וזכור לדכורא בחי' המשכה ובדיבור אחד הוא הממוצע. וזהו שאין תוקעין בשבת כי יש תענוג ושכל, והתענוג הוא למעלה מהשכל, והראי' כשממציא שכל חדש יש לו תענוג אבל כשנתישן השכל אזי אין לו תענוג כ"כ, וגם כשמספר השכל לאחר ג"כ אין לאחר כ"כ תענוג, מחמת שהתענוג הוא מלמעלה מהשכל וכשממציא השכל אזי נתגלה התענוג, וזהו התענוג נתגלה בשבת ע"י אמירת ויכולו השמים והארץ שנשלם המלאכה בבריאת העולמות ויש בזה תענוג בבחי' העלאה ובבחי' המשכה וממוצע ע"י ג' סעודות וג"פ שביעי, לכן אין תוקעין כי השופר ממשיך ג"כ תענוג ע"י מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות בבחי' העלאה זכרונות בבחי' המשכה ושופרות הוא הממוצע אבל בשבת יש בלא"ה תענוג היותר עליון ע"י סעודות שבת ואמירת ויכולו אזי אין צריך לתקוע כלל.

אך צ"ל למה תוקעין במקדש. אך הענין הנה כתי' היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, כי השופר מטיל חרדה וכמ"ש ויחרד כל העם אשר במחנה, והחרדה הוא היפך התענוג, אך באמת כמו שיש שכל הגלוי ומקור השכל הנק' משכיל בבחי' מקיף ואינו בא לגילוי ואינו מושג כך יש תענוג גלוי ומקור התענוג ג"כ בבחי' מקיף ואינו מושג, וממקור התענוג הוא נמשך החרדה שזהו למעלה מגילוי התענוג. ובמקדש הי' כלי לגילוי אלקו' אף למקור התענוג שיבוא בגילוי לכן הי' תוקעין אף בשבת כי בשבת אינו רק גילוי התענוג וע"י השופר הוא ממשיך המקור התענוג אבל לא במדינה ששם אינו כלי רק לקבל גילוי התענוג אבל מקור התענוג הוא בבחי' מקיף רק שמטיל חרדה אזי ג"כ בלא שופר ג"כ יש בחי' [זו] כי בשבת ע"י אמירת ויכולו ממשיכי' גילוי התענוג וכל גילוי התענוג יש לו מסתמא מקור כמו en.כ(ל כל יש לו משכיל כך כל תענוג יש לו מקור התענוג בבחי' מקיף. וזהו הטעם שבמקדש הי' קוראי' השם ככתבו ובמדינה בכינויו, מחמת שבמקדש הי' באפשר לקבל הגילוי כמו שהוא במקורו וזה הקריאה ככתבו כמו שהוא במקורו, אבל במדינה לא הי' יכולים לקבל רק ע"י כינוי ולא כמו שהוא.