סג

עליונות, ועיקר ההפרש שביניהם הוא לפי שחכמה הוא בחי' כח מה והו"ע השגת הביטול איך שכולא קמי' כל"ח ואני הוי' לא שניתי ולכן אין אא"ס שורה אלא בחכמה משא"כ המדות שהם בבחי' איזה מהות דבר מה, ולכן נק' התורה אמת ומבואר במדרש בתיבת אמת שמורה על בחי' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים א' בתחלתו מ' באמצעיתו תי"ו בסופו כי אורייתא מח"נ ובחכ' הו"ע הביטול לאלקות איך שקמי' כו'.

ועפ"ז יובן שורש הפרש מעלת התו' למצות כי רמ"ח פיקודין הם רמ"ח איברי' דמלכא כמבואר לעיל כמשל השראת והלבשת הרצון בכל האיברים, כמו"כ הו"ע המצות שממשיכים אא"ס בכלים להיות שם רצה"ע ובחי' סוכ"ע בגילוי, ע"י בחי' גמ"ח ממשיכים אא"ס במדת החסד, וע"י בחי' איזהו גבור הכובש את יצרו ממשיכים אא"ס במדת הגבורה להיות שם אא"ס בגילוי, אך עכ"ז ה"ז דוגמת ענין המדות כי טפ"ט הם פ"א ורת"ס הם רמ"ג וה"ח רמ"ח ה"ז יחוד אא"ס במדות או כמשל הנ"ל מענין גוף ונפש איהו וגרמוהי שמתאחדים כאחד, אבל במעלת התו' אורייתא מחע"נ אורייתא וקוב"ה כולא חד ה"ז יחוד אחר לגמרי וגבוה יותר, וכן יובן ג"כ הענין למטה, שבהיות האדם לומד פסוק ממקרא או משנה כו' הרי מתאחד שכלו עם בחי' חכמת התורה ואורייתא וקוב"ה כולא חד ה"ז יחוד והתכללות ממש (וכמבואר בתניא).

ועפ"ז יובן ג"כ איך שייך לקרוא למצות גשמי' שלנו בשם איברי' דמלכא, עד"מ האיברים שנמשך בהם הרצון וכנ"ל כך ע"י המצות הוא המשכת אא"ס בכלים ומדות עליונות להיותם כלים לגילוי רצה"ע ממש ולא כבחי' כל אשר חפץ ה' עשה וכנ"ל, וזשארז"ל במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים שאין מבטלין מת"ת כי שורש התו' גבוה יותר, אם לא במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים שאז מבטלין מת"ת כי עיקר הכוונה הוא בהמשכת גילוי אא"ס למטה נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, וכל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו אלא תו' וגמ"ח וכנ"ל.

ועתה י"ל בענין הק"ש שארז"ל אליו ולא למדותיו, ואעפ"כ יש בה רמ"ח תיבין כנגד בחי' רמ"ח אברים דמלכא, והענין הוא כי באמת ענין הק"ש הוא גבוה אפי' ממעלת יחוד התורה והוא בחי' איהו בעצמותו למסו"נ באחד אחדות פשוטה שלמעלה מעלה אפי' ממדריגת החכמה כי כדי שיתהווה אפי' בחי' חכמה עילאה הי' מוכרח להיות בתחלה בחי' צמצום עצום ואח"כ מהרשימו נמשך המשכת בחי' חכ"ע, אבל אא"ס פשוט בתכלית כו' וזה"ע למסו"נ באחד האמת ליכלל ולבטל אליו ית', ואח"כ יוכל להיות ב' מיני יחוד הנ"ל יחוד אוא"ס בחכ' ויחוד אא"ס במדות והו"ע פרשה ראשונה דק"ש שמבואר שם יחוד אא"ס בתו' ושננתם וקשרתם כו' ובפרשה שני' מבואר שם ענין המצות והי' אם שמוע תשמעו את מצותי כו' ובתחלה צ"ל יחוד אא"ס בחכ' התו' ואח"כ יחוד המצות וכמ"ש כי נר מצוה ותו"א כו'.