יט

ולמטה, כי אינו שייך לעולמות כלל, ואעפ"כ נק' ג"כ יום יום (ואפשר שקאי על יחוד חו"ב חיצוני כו') והנה מבואר שכל מדה בפ"ע לכן היא השרש והמקור דבחי' זמן כי בחי' זמן הוא מוגבל שביום זה כך וביום זה כך (בל"א וואש פריער איז ניט שפעטיר) וזה שמדות דאצילות נק' בשם סדר זמנים שהם סדר ומקור לבחי' זמן ובכל יום העליות ההארה שהאיר ביום זה והוא כדי שיומשך ביום מחר הארה חדשה נמצא שהירידה צורך עלי' (וכמו"כ בכל שעה וגם בכללות השנים ג"כ עליות המל' בר"ה כדי שיומשך הארה חדשה לשנה הב' כידוע) והארה הנמשכת ביום מחר אינו הארה זו עצמה שהאיר ביום שלפני יום זה כ"א הארה חדשה וגבוה מבחי' הארה שהאיר ביום אתמול, אך היא ג"כ מבחי' ומדרגה זו שהאיר ביום אתמול, כי יש כמה אלפים רבבות מדרגות בספי' זו, כמו שבשבת מאיר ממוחין דאבא, ובשבת הבא היא ג"כ הארה ממוחין דאבא, אך עכ"פ היא היותר נעלה על הארה שהאיר בשבת שלפניה, ומ"מ הוא ג"כ בחי' מוחין דאבא והוא לפי שבבחי' זו יש ג"כ כמה חילוקי מדרגות, וכמו"כ יובן גם ביום א' אף שמאיר בכל יום הארה חדשה אעפ"כ הוא ממדת החסד, וכמו"כ ביום ב' ושאר הימים כו').

וזהו ענין לוים וכהנים שעליות הלוים הוא כדי שיהי' המשכת הכהנים ע"י עבודתם כמשי"ת לקמן אי"ה. כי הלוים הי' בבחי' העלאה מלמטה למעלה בחי' שיר כמ"ש ועבד הלוי הוא שמחבר עלמא דאתגלי' בעלמא דאתכסי' (וזהו לוי מלשון לויתן זה יצרת לשחק בו שהוא לשון חיבור כו') כי הנה כתיב אתה הוי' לבדך פי' לבדך שאין עוד כו' וצריך להיות ברעש מאחר שהוא לבדך ואין עוד, וזהו מעלת ומדרגת הלוים, כי הנה יש אנשים אף שאומרים אתה הוי' לבדך, אעפ"כ אינם מתפעלים מזה כלל מחמת שהן בבחי' קרירות, משא"כ הלוים שמתבונני' בבחי' לבדך כו', וההתפעלות נמשך מבחי' השיר והניגון, וכמשל הניגון אף שאינו דבר חדש אעפ"כ כשמשוררים הניגון מתפעלים יותר מכמה שהי' קודם הנגינה, כמו"כ הלוים ע"י שירם וזמרם היו מתפעלים מאד, ואין אומרים שירה אלא על היין שהוא בחי' בינה, כי היין הי' מתחלה כנוס בענבים ואח"כ יוצא מהעלם אל הגילוי כמו"כ יוצא ההתפעלות מהעלם אל הגילוי שמתפעל ממה שאתה הוי' לבדך, והוא מדרגה גבוה מאד (וזהו הי' טעות של קרח שחשב שזה הוא מדרגה היותר נעלה אף מבחי' כהנים שעבודתם בחשאי כמשי"ת), ועבודת הכהנים בחשאי דוקא ואינו בבחי' קרירות ח"ו, אלא שזהו מדרגה היותר נעלה שעבודת הכהנים בחשאי פי' בחי' פנימיות הלב שהוא בחי' שפיכת הנפש (וכמו ותתפלל חנה על הוי' וכמ"ש במ"א) שהוא ביטול הנוגע לעצמות נקודת נפשו ולא הי' צריכים להתעוררות הניגון כמו למשל למי צריך לעורר היינו מי שאינו נוגע לו כ"כ לעצמותו משא"כ מי שנוגע לו בנקודת פנימיותו אין צריך לנגינה כלל כ"א שמתעורר מצד עצמו, ולכן נאסר בחי' יין לכהנים שאין צריכים להתעוררות וגם כי הם במדרגה היותר נעלה כו' כמ"ש לעיל וזה הי' עיקר המכוון כי נתאווה הקב"ה להיות לו