תלח

תלח

כי מי גוי גדול בחד ביתא. הנה יש לדקדק שינוי לשון בפסוק, שמתחילה אמר אשר לו אלהים קרובים אליו, ואח"כ הזכיר שם המיוחד כה' אלהי"נו וגו'. אך הענין הוא כי אלהי"ם הוא שם משותף. אפילו דיין נקרא אלהי"ם, וכן כל שרי מעלה נקראים כן. והנה שכל האנושי מחייב שיותר יוכל האדם להתקרב ולבקש בקשתו משרי מעלה שהם קרובים במעלה אלינו, יותר מהשם יתברך שהוא גבוה מאוד [כמ"ש] כי גבוה מעל גבוה שומר. וזה היה טעות דור הפלגה. אבל האמת אינו כן. כי הש"י הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואיהו בתוך עלמין וכו', וא"כ הוא יתברך קרוב אלינו יותר מכל השרים, שהם רק במקומם ותו לא. וז"ש כי מי גוי גדול אשר לו אלהי"ם קרובים, פירוש שרי מעלה, שקרובים לתחתונים כנזכר, כה' אלהי"נו, שהוא גבוה מאוד מהתחתונים ואעפ"כ הוא קרוב אלינו יותר.

ואיתא בת היה לאברהם ובכל שמה. והענין כי אמרו רז"ל בהברא"ם באברה"ם, שכל העולמות נבראו באהבה, מדת אברהם. והנה הצדיק נקרא כ"ל, והמקבל ממנו נקרא בכ"ל, בי"ת כ"ל. וכל העולמות הם כגוף נגדו יתברך, לפי שכולם מקבלים ממנו יתברך. וז"ש בת היה לאברהם אבינו וד"ל. וכתיב בזאת יבוא אהרן אל הקודש. פירוש זא"ת היא השכינה, ור"ל כי תחילה צריך להתלבש ביראה, כי זה השער לה' כמ"ש בספר הזוהר. וז"ש בכ"ל קראינו אליו, ר"ל אנו [נ"א: אם] קוראים אליו בכ"ל, שהיא השכינה, אז הוא קרוב אלינו. והנה זה שהש"י קרוב אלינו זהו מדת הענוה, מפני כי ה' בחכמה יסד ארץ, כולם בחכמה עשית, והחכמה היא מדת הקטָנה כמ"ש והחכמה מאי"ן תמצא. לכן השי"ת ג"כ ממלא כל עלמין. והנה פרשה ראשונה קדש לי כל בכור, היא נקראת ראשי"ת, וקדש, בלא וא"ו שמורה על ההמשכה. לכן כנגדה כתיב כי מי גוי גדול, ששם ג"כ מרומז חכמה, מדת הענוה והקטָנה כנזכר. והבן היטב.