שסה

שסה

או י"ל על פי מ"ש רז"ל לא כמו שאני נכתב אני נקרא, נכתב [אני] בהוי"ה ונקרא [אני] באדנ"י. ויש לתת טעם לזה למה נקרא באדנות. ויש לומר, כי הנה ידוע כי שם אדנ"י הוא מדת המלכות, ואין מלך בלא עם ואין אדון בלא עבדים. נמצא כי שם אדנ"י הוא נקרא מחמת שאנחנו עמו ועבדיו. והואיל שנקרא שם אדנ"י מצידנו, לכן הורשה לנו לקרוא שם אדנ"י, וכמו כן שאר כינוים מטעם הנזכר. אבל שם הוי"ה הוא שם העצם המהוה כל הויות, אשר קודם בריאת העולם היה הוא ושמו אחד מיוחד בכתר, לכן אינו נקרא ככתיבתו.

והנה נקדים לזה מ"ש במדרש על פסוק ביום השמיני עצרת תהיה לכם, משל למלך שעשה סעודה לכל בני המדינה ז' ימים, והיה לו בת יחידה וחביבה ואמרה אל המלך לכולם עשית סעודה ונהנו ממך וכו', אמר לה המלך חייך וכו', ואמר [המלך] לעבדיו עשו לי ולבתי סעודה קטנה וכו'. גם אמרו במדרש, טוב מלא כף נחת [ממלא חפנים עמל, כף נחת] זה שמיני עצרת, ממלא חפנים עמל אלו ז' ימי החג. והנה יש לתמוה למה קורא אותן מלא חפנים עמל, והלוא ימים קדושים הם הניתנים לישראל לשמוח בהם, כמו שאנו אומרים זמן שמחתינו. וגם יש לדקדק למה אמר עשו סעודה קטנה, וכי כלום חסר מבית המלך, מכל שכן אם היה עושה בשביל בתו האהובה סעודה גדולה היתה נהנית יותר ויותר.

והנה כפי פשוטו הוא כידוע מאמרם זלה"ה על פסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, כשהאומות שמחים ישראל שמחים עמהם ואינו מתחשב להם, וכשישראל שמחים הם לבדם שמחים. כי הנה ידוע שכל עניני [מצות ] החג, כמו ע' פרים ונסוך המים, הם מרומזים נגד ע' אומות, כמ"ש בזוהר על פסוק מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, שלא יקטרגו ויפרידו הדביקות והאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, לכך ישראל עושים מצות חג הקדוש ומשפיעים לע' אומות כנזכר. והנה הגם שישראל משפיעים לאומות העולם, מכל מקום השמחה גדולה היא לישראל, שכל האומות הם נכנעים וכפופים להשפעתם, וכל הע' שרים שותים מתמצית ארץ ישראל, וממילא באה מתחילה לישראל השפעה גדולה עד אין קץ, שהם נעשים צינור לכל העולם. ולכן נקרא זמן שמחתינו, הגם שמצוה לשמוח בכל הרגלים, אך עתה השמחה יתירה ומכופלת, א' בשביל ההשפעה גדולה הבאה להם, ועוד שכל האומות נכנעים תחת ידם וכפופים להם. אך עם כל זה, מפני שהוצרכה לכל אלה כדי לסתום פי המקטריגים, נקרא בערכם מלא חפנים עמל, מפני שעדיין לא נתקיים בהם הברכה הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ובבוא החג הקדוש הזה שמיני עצרת הם שמחים לבדם, ואז השמחה היא שלמה בתכלית השלימות. ומה שהמשיל שמחתה לסעודה קטנה, לא מפני שהסעודה, שהיא ההשפעה והמזון העליון, קטנה היא משל החג, אלא אדרבא, השפעתה גדולה וגדולה יותר מכל הז' ימים. אלא נקראת קטנה בערך ישראל המקבלים, שהם דמיון הבת האהובה, כלומר ישראל נקראים קטנים כמו שכתוב כי קטן יעקב, ונאמר כי נער ישראל ואוהבהו.

ונמשיל משל מי שהוא בתכלית השפלות והקטנות, והנה בפתע פתאום מינהו המלך לשררה גדולה ורמה, וישא את כסאו מעל כל השרים. והנה לאיש כזה השמחה והתענוג רבה היא עליו מאוד מאוד עד אין קץ לשמחתו, ממש מאשפות הרימו וגדלו על כל השרים. ולא כן אם היה המלך מגדל ומרומם אחד מן השרים על כולם, לא היה לו השמחה גדולה כל כך מפני שהוא כבר הורגל בגדלות. והנמשל מובן מאיליו. שכן אמר הקב"ה, עשו סעודה, ר"ל השפעה רבה וגדולה, שיהיו (לפני) [לבני] שמחה ותענוג גדול כמו התענוג [נ"א: השמחה] הבאה לקטן ושפל הערך בבואו לגדולה פתאומית כנזכר, וזהו כדי שאהנה [נ"א: שאהיה] אני ובתי וכו', כי לה' הישועה אם על עמך ברכתך סלה. ומה גם כשישראל בעצמם הם קטנים, שמקטינים את עצמן, וכתיב כמים פנים אל פנים. אם כן גם הקב"ה כביכול מצמצם שכינתו והשפעתו בתוכם, ויכולים לקבל כל ההשפעה הרב והעצום. משא"כ מי שהוא [בגבהות ו] בגדלות אינו נהנה מקדושה עליונה, כנזכר בדרושים הקודמים.

ונחזור אל הענין שכל [עניני] מצות החג הוא כדי להשפיע לע' שרים. וגם הז' הקפות של ימי החג, שהוא הקפה בלולב ומיניו, הוא גם כן רמז אל האומות העולם. הגם שד' מינים אלו מרומזים אל ד' אותיות הוי"ה, עם כל זה הם אינם רק הארות משם, וענפים מהאילן גופא, כי שורשם הם צמחים שהם תחת המזלות, כמ"ש רז"ל אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע המכה אותו ואומר לו גדל. וידוע שהכוכבים ומזלות הם תחת ע' שרים, והם נקראים ג"כ ענפי אילן כידוע מספר הזוהר. נמצא כי כל הקפות החג הוא לתועלת הע' שרים, כי הם שורשם, ולכן הם גדלים וצומחין על ידי המזלות וכוכבים. ומה שאמרו המכה אותו ואומר לו גדל, פי' כי הנה ידוע כי כל דבר [ודבר] התחתון יש לו חשק ותאוה לעלות ולהתדבק בשורשו העליון. והנה בהראות הכוכב או המזל באיזה שעות ידועים לתועלת הצומח, ובהראותו אל הצומח, רוצה הצומח וחושק להתדבק בו לעלות לשורשו, ובזה הוא גדל והולך, והרי הוא כמכה אותו ואומר לו גדל.

אבל בשמיני עצרת, שההקפות הם בשביל תועלת ישראל, שהם אחוזים ומשורשים בגוף האילן, שהם שמות הוי"ה בעצמם [נ"א: בעצם] , לכן ההקפות של שמיני עצרת הם בספר תורה עצמה, שהיא כולה שמהא דקב"ה. אך מחמת ששמות ההויו"ת נקראים באדנו"ת, לכך נקרא החג עצרת שהוא לשון מלכות, שהוא שם אדנ"י. וזהו שסיים ביום השמיני עצרת תהיה לכ"ם, לכ"ם דייקא ולא לאומות העולם, שאין להם אחיזה בזה החג כלל ועיקר.

ומה שנקרא זה החג שמינ"י, ואמרו רז"ל שמיני רגל בפני עצמו, וא"כ למה נקרא שמינ"י כאלו הוא נמנה עם ימי החג והוא שמיני להם, והלוא הוא בפני עצמו ויותר עליון מהם. ויש לתרץ ע"פ מ"ש בזהר על פסוק כולם בחכמה עשית, כולם במחשבה אתברירו. וכדי לקרב זה אל השכל, נמשיל משל [נאה] למלך שעלה ברצונו לבנות לו בית. הנה בתחילה היה הרצון סתום מאוד בלי שום דבר פרטי, ואח"כ, כאשר בא הרצון אל המחשבה, נתגלה הרצון בכללות איך יהיה מדת ארכו ורחבו ומספר חדריו ופתחיו וחלונותיו בתכלית השלימות. והנה הגם שיש בזה פרטות, רק מפני שהוא רק במחשבה נקרא כללות, וזהו כלל הראשון. ואח"כ כאשר התחיל להכין צרכי הבנין, כמו עצים ואבנים וסיד ובעל מלאכה, זה נקרא פרטים. אבל עם כל זה, בכל פרט ופרט יש גם כן [כלל קטן. למשל, כאשר התחיל להכין עצים לצורך הבית עדיין לא היה הפרט שלם. וכאשר הכין די סיפוקו נשלם הפרט. וזהו] כלל קטן שבפרט. ודמיון לזה אמרו כל אחד כלול מי', [כי] הגם שהוא ספירות פרטיות עם כל זה יש בה כללות. וכאשר גמר כל הפרטות ובנה הבית [וגמרו] , זהו נקרא כללא בתראה. וזה הכלל האחרון הוא העיקר, כי הוא המלמד ומורה ומגלה סתומות הכלל הראשון, וגם כל הפרטיות בו בהתגלות. וזהו כלל ופרט וכלל.

והנה בתחילה עלה ברצונו יתברך, ואח"כ במחשבה אתברירו בכלל, ואח"כ על ידי הו' קצוות, ו' ימי הבנין, נעשה הכל בפרטיות, ובשביעית נכללה ונתגלה כל הכלל של המחשבה קדומה וכל הפרטיות כנודע. ולכן הז' הוא קודש, שבו נתגלה עולם התענוג. ונמצא כי בוודאי שעולם התענוג בעצמו שם יש יותר תענוג ושמחה, שבו כללות הרצון העליון, והוא הוא השמיני, מפני שהוא עליון אל השבעה [כנ"ל] . (^מאואפשר לומר, שידוע כי החכמה נקרא שמ"ן, ואפשר כי לכך נקרא שמינ"י שהוא מלשון שמ"ן, והיו"ד יתירה מורה על החכמה הנקרא יו"ד). ולכן נקרא שמיני עצרת, כי עצרת, שהיא מדת המלכות, היא מעולם החכמה ממש, שהוא השמיני כנזכר. והנה ידוע שהמלכות נקראת ש"ם. וזהו טוב ש"ם, [ר"ל מלכות] , משמ"ן, [ר"ל] כאשר אבא יסד ברתא, שהוא עולם הטוב והתענוג העליון, אז טוב השם כנזכר.