פו

פו

ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. לפי דאית ימי"ם ואית ימימה. ר"ל יש ימים שהם בחי' זכר, ויש ימים שהם בחי' נוקבא. והם בדרך זה, על דרך משל כשהש"י ברא את האדם לא ברא אלא אדם הראשון ונוקבתו, ומהם יצאו כל העולם. נמצא הם, אדם ונוקבתו, הם בחי' זכר נגד כל העולם, וכולם בחי' נוקבא אצלם כי מקבלים מהם. וזהו בבחי' נפש, וכן בעולם ושנה והוא הזמן. למשל (שז') [ששת] ימי בראשית הם בחי' זכר שבהם ברא הקב"ה כל הנמצאים, וכל שאר הימים הם בחי' נוקבא שמקבלים מהם, כל יום מיום (ראשון) [כזה של מעשה בראשית], למשל יום א' מיום א' של מעשה בראשית, ויום ב' מיום ב' של מעשה בראשית, וכן כולם (עד"מ). וכן בכל [נ"א: בחינת] המועדים, למשל חג הפסח הוא בחי' נוקבא אל חג הפסח הא' שבו יצאו בני ישראל ממצרים, והוא בחי' זכר אצל כולם, וכן בכל המועדים. וזהו שאומרים בכל המועדים זכר ליציאת מצרים, לפי שכל מועד הוא [בחינת] נוקבא למועד של יציאת מצרים, ובו נתגלה אותו הארה שנתגלה באותו הפעם.

והנה זהו ביד ישראל לעשות, כמ"ש רז"ל אתם, אפילו מזידים, לפי שהכל נעשה בדבור, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. ע"כ גם היום נתגלה אותה הארה על ידי ישראל, מפני שעולם הדבור הוא אצליהם, כנודע לכלתם, בשביל כלה דיליה. וגם^ע בשביל שישראל הם קודמין לזמן, על כן בידם לעשות בזמן מה שירצו. ודווקא ע"י (חכמה) [חכמים] נתקדש החודש, לפי שההארה היא חכמה דהיינו חיות פנימיות, והחכמה הוא החיות, כמ"ש והחכמה תחיה בעליה.

והנה מועד"ה [הוא] לשון קישוט ותכשיט, לשון עד"י עדיי"ם. והנה אותה הארה שנתגלה ביום טוב נקרא קישוט ותכשיט שמקשט אותו היום. וזהו ושמרת את החקה הזאת למועד"ה, היינו לקשטה בדבור, ע"ד מצוה לספר ביציאת מצרים. מימים ימימה, שתראה לקשטה בדבור לדרוש מענינו של יום, כדי שיתגלה הארה וקשוט מימי"ם לימימה, שהכוונה להמשיך מדכר לנוקבא, כי הה' שבסוף היא [סימן] לנוקבא.