סו

סו

ואלה שמות בני ישראל. בשם רבי ישראל בעל שם זלה"ה על פי מ"ש שמו את ירושלים לעיים [נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים] . כלומר, כשבאה לאדם איזה יראה, או איזה שלימות במעשה המצוה, באה לו מזה גבהות, כי מזה בא בעונותינו הרבים גלות לעולם בשביל שמו את [ירושלים] , יראה שלם שלהם, לעיים, לשון גל גבוה וגדול^לד. ואם עושה איזה עבודה, כמו תורה ותפלה [נ"א: או תפלה] וכיוצא, עושה אותה לנבל וכנור, כלומר בלא דחילו ורחימו רק כמו מנגן עלי נבל [וכנור] , וזה גורם ח"ו שהעבודה שלו הכל הולך אל הקליפות. וזהו נתנו את נבל"ת עבדיך [מאכל] לעוף השמים, שהם הקליפות הנקראים כך, ומי גרם זה מחמת שעשה עבודה [שלו] לנבל. [וז"ש נבלת עבדיך לעוף השמים ולחיות הארץ.]

ואפשר לומר שזה [ג"כ] רמז כאן. ואלה שמות ר"ל גורם (הגרות) [הגלות] והשממון, וזהו הבאים מצרימה, ר"ל במיצר הגלות, ומפרש ראובן וגו'. ר"ל, כאשר עשה איזה עבודה אומר [בלבו] ראו מה (בין בני ישראל) [ביני] לשאר בני אדם, שאני עובד עבודתי בשלימות, וראוי הוא שהש"י ישמ"ע בקולי, וילו"ה אלי, וזהו שמעון ולוי, וכן שאר השמות.