<h5>אין אדם משים עצמו רשע</h5>

אהע"ז ח"א: צא, ב-ז (נשבע חוץ לב"ד שא"י עדות ובא לב"ד והודה והעיד, הטעם דנאמן דאמרינן שכח באותה שעה, או דפלגינן דיבורי' כמו בפלוני רבעני לרצוני, דאמרינן עשה תשובה כמו באומר מזיד הייתי שאינו רוצה להביא חולין לעזרה, או כיון שאינו מזכיר בפירוש את עדותו שחוץ לב"ד, או דמיירי באופן דאינו חייב משום שבועת ביטוי ואינו נפסל לעדות, כגון שמושבע מפי אחרים או דבשבועת העדות חוץ לב"ד א"ח אף משום שבועת ביטוי, או כיון דאין נפסל לעדות אלא בחשוד על שבועת ממון. חילוק בין נשבע חוץ לב"ד בפני עדים או בפני התובע. חילוק בין זה לדין לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, ובין זה להא דא"נ לומר אנוסים היינו מחמת ממון). צא, ד-ה (העידו בשבועה ולא נגמר עדותן או לא בפני בע"ד ואח"כ חזרו עדותן האחרונה קיימת. חילוק בין בא לקיים עדות או לבטלה).

חידושים: צג, א-ב (אם נאמן לומר משחקים בקוביא היינו, קרובים היינו וחתמנו על השטר). צג, ב (הטעם דא"נ אפי' במיגו). צג, ג (אם הלוה נאמן לפטור עצמו בטענת מע"ר).

פס"ד: שכז, ג - שכט, ג (הפקיד אצלו מעות במקום שאסור להשתמש והרויח אם הריוח לבעל המעות, מטעם לא משוי נפשי' רשיעא).