סימן פ

בענין הנ"ל. אין לומר מצד שפיתה הר"ץ לר"ט יהי' כדברים הנקנים באמירה, דהיינו דוקא כשע"פ הדבור נעשה הקידושין. ומה שטען אמאי לא הודיעו שחזר בו, הרי זהו דבר הנראה שא"צ להודיע. ומ"ש מכל תנאי שבממון קיים, היינו דוקא בעשה מעשה. ומ"ש שפסיקה הראשונה הי' על יותר משנה, והשני' על יותר מג' שנים, אין נראה כן מכמה טעמים. ושטרא מסייע להנתבע דעדיף מע"א הפוטרו משבועת היסת. ואף להסוברים גבי שטר דסלעים דינרים דאינו פוטר משבועת היסת, מ"מ הכא יודו דהוי מפורש בשטר והוי כשני עדים. וכאן גרע אפי' מתנאי היו דברינו, דאפי' ב' עדים אין נאמנים לומר שהי' הפסיקה על יותר מג"ש, היפך המבואר בשטר. ומכ"ש שהקנין לא קאי על יותר מג"ש: