סימן א

ספק למי

בנדון מ"ש בש"ע סי' י"ב סי"ח וססי' י"ג בסמ"ע ובאחרוני' שם דאין הולכי' בפשרה אחר הרוב אא"כ התנו בפי'. אני לא שמעתי בזה, רק מה שהי' אפשר לחלק, דמ"ש דאין הולכין בפשרה אחר הרוב היינו אם בררו ג' פשרנים שיד כולם שוה (וכמשמעות מקור דין זה שהביאו התוס' סנהדרין ד"ו ע"א ד"ה ביצוע, והנ"י ומרדכי ריש סנהדרין, מדאמרי' בע"ז דע"ב א' כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא) משא"כ אם זבל"א וזבל"א ושליש המרוצה הי' אפ"ל דאזלי' בתר רובא:

וע' ש"ך סי' י"ב ס"ק כ"ה שציין על מ"ש בש"ע שיסכימו, ע' מהריב"ל ח"ב סי' כ"ט, ושם מבואר וז"ל בפשרה אם ביררו ג' פשרנים על הסתם צריך שיסכימו כולם לדע"א אבל כשזה בורר פשרן א' וז"ב פשרן א' ואם לא יסכימו הפשרנים לדעת א' בררו להם מכריע מסתברא דאזלי' בתר רובא עכ"ל:

והנה גם בדבריו הי' אפ"ל דר"ל דהיינו דוקא כשהתנו כן להדיא שאם לא יסכימו לדעת א' יקום כדעת המכריע. משא"כ בלא התנו כן להדיא, אף גם שהסכימו לדון ולפשר ע"פ זבל"א וזבל"א ושליש המרוצה, היינו רק בכדי שהשליש המרוצה לשניהם יביאם לעמק שוה:

וגם משמעו' לשונו שם דבנ"ד שכתבו שיבררו מכריע, ובשטרות ונדרים הלך אחר ל' בנ"א, וכיון דלשון בנ"א הוי המכריע דעת ממוצע בין ב' הדייני' אע"ג דלא הוי פלגא כמר ופ' כמר, או פעמים מפרשים כל מה שיאמר המכריע:

אלא דא"כ מאי קמ"ל מהריב"ל בזה דפשיטא דבהתנו הולכים אחר הרוב, ותו מאי לישנא מסתברא דקאמר מהריב"ל מסתברא דאזלינן בתר רובא דמשמע כאלו טעמא דנפשי' קאמר, ואלו בהתנו מבואר להדיא בתשו' הרשב"א שבב"י ססי' י"ג ובש"ע שם ס"ז דהולכין אחר הרוב. מזה נראין ומטין ד' מהריב"ל דכל שביררו שליש הולכין ע"פ הכרעת השליש, וטעמא דמסתבר הוא שהרי מקור דין זה הוא מהא דאמרי' כדשיימו בי תלתא אפי' תרי מגו תלתא כדאמרי ב"ת עד דאמרי ב"ת. וע' ב"י בח"מ סי' ר"ו הביא ד' רש"י וי"מ שבמ"מ דהחילוק בין כדשיימו ובין כדאמרי הוא משום דלישנא דשומא משמע אפי' תרי מגו ג', והי' אפ"ל דה"נ לישנא דזבל"א וזבל"א והשליש המרוצה משמע דהשליש מכריע, ואפי' לא התנו כן בפי':

במהריב"ל מיירי בכתבו להדיא דאם לא יסכימו לדע' א' יהי' לוי מכריע ביניהם (ולא נז' כלל שילכו אחר הרוב וגם לא הל' שיקום כד' המכריע, אלא דבעובדא דהתם אמר המכריע לא כמר ולא כמר, ורצונו לברר התם אם שומעין להמכריע אף שאינו אומר כשניהם, ולכך קאמר התם דכשלא ביררו מכריע (ור"ל שליש) בהא דוקא לא אזלי' בתר רובא. אבל כשבררו מכריע (או שליש) מסתברא דאזלי' בתר רובא (ור"ל דבהא בעי' שיהי' עכ"פ הרוב מסכימי' לדעת א', ולא כשהשליש אומר שלא כד' שניהם). ונראה כוונתם שאם יסכימו לדע' א' יגמרו ע"פ שנים, ואם לאו יהי' לוי מכריע, דהיינו שיקבלו להם עוד את לוי שיהי' שליש, וע"ז קאמ' דכשבררו להם מכריע ר"ל שליש, מסתברא דאזלי' בת"ר, ומבואר שם דכשהשליש הסכים עם א' מהם מקרי מכריע, ובנ"ד ששמו שליש נ' דא"צ לפלפולו דהתם מאי הוי הכרעה:

במהריב"ל מבואר שכתבו שאם לא יסכימו לדע' א' יהי' לוי מכריע ביניהם, והמכריע לא אמר כשום א' מהבוררי' אלא עשה פשרה בין ב' הדעות. ופלפל שם אי הוי מכריע כנד"ז, והביא הגמ' דפ' הגוזל בתרא חבית שנטמאת (והובא' בספ"ק דפסחים) תשפך הכל, תעשה זילוף, ורשב"ג והתוס' הביאו שם מההיא דראשית הגז, כמה היא מרובה, וגם בפ' כיצד מברכין דארשב"ג אני אכריע שמן זכינו כו' דס"ל רשב"ג (כחד מינייהו) כב"ש לא הוי הכרעה:

ומסיים שם בתשו' הנ"ל דאע"ג דמד' התוס' משמע דההיא דפכ"מ דס"ל המכריע כחד מיניי' לא הוי הכרעה, וכן כשאומר פשרה בין ב' הדעות הוי דעת שלישי' לא כמר כו' וכמ"ש התוס' על הא דראשית הגז דר' ישמעאל חשיב גרע מדעת שלישית, ומ"מ ס"ל למהריב"ל דאע"ג דבלשון המשנה וגמ' לא הוי הכרעה, מ"מ הולכין בשטרות אחר ל' בנ"א, ובל' בנ"א בין שס"ל כא' מהם לגמרי ובין שמפשר בין ב' הדיינים מקרי הכרעה, וכן לפעמי' מתפרש ל' בנ"א דכל מה שיאמר המכריע יהי' מקובל עליהם:

ע' אותומ"י סי' י"ג סק"ט שכ' על מ"ש הש"ע שם סי"ח י"א דאין הולכין בפשרה אחר הרוב הוא משום דמשמע בתו' סנהדרין ד' ו' ע"א ד"ה תסגי בתרי דבירו' מפרש דלכך פשרה בג' משום שצריך הכרע והיינו שאם יהיו שנים מחולקי' יכריע הג' ועכצ"ל דאזלי' בתר רובא, דאי בעי' דעת כולן מה הכרעה שייך, ולכן כתבו וי"א כיון דמירו' משמע להיפך:

ע' טוש"ע ססי' י"ח ב' הרמב"ם דכל מי שאו' א"י א"צ ליתן טעם לדבריו מאיזה צד בא לו הספק. וע' בכ"מ שלא מצא מקום מוצא לדין זה, ובהג"ה מהרל"ח ססי' י"ח כ' דלמד כן ממאי דא' במשנה סנהד' (דל"ו ע"ב) ב' סופרי הדייני' כותבי' ד' המזכין וד' המחייבי' (ר"ל טעם דבריהם) ולא בעי' עוד סופר א' שיכתוב טעם האומר א"י (שלא ירבה עליהם טורח הטעמים וכמשפרש"י שם) אעכצ"ל דהאומר א"י א"צ ליתן טעם:

והי' אפ"ל דמאחר שאין מקור לדבריו, רק שהמציא מהא שהיו עושין הסנהדרין, ועכ"פ הבו דלא להוסיף אדינא דהרמב"ם דעכ"פ היינו דוקא אם נראה להדייני' שעמו שאין שום צד רמאות בדבריו, וכמו הסנהדרין שבודאי הי' לבבם שלם באמת ואמונה, משא"כ כשנראה צד דחי' בדברי האומר א"י, כל שאינו נותן טעם לדבריו, דייני' כמודה לדברי השנים שאם הי' לו טעם הגון הי' אומרו, אלא שחושש מלומר טעמו שלא יגמרו הדין אחרי רבים, ולכך אומר אינו יודע בכדי שלא יגמרו הדין ע"פ שנים: