ו

סימן פז

שתי חצרות של שני בעה"ב, והסכימו לעשות ביניהן פתח כדי שיוכלו ליכנס זל"ז, גם לעבור זה דרך זה לרחוב ומבוי כי חצר אחת פתוח לרחוב ואחת למבוי, והנה בכל חצר משתי חצירות הנ"ל יש מנין המתפללים שם בקביעות מדי יום, וכשנעשה הפתח הנ"ל יש ג"כ הרבה אנשים שהולכים למנין דרך פתח הנ"ל כמו אנשי הרחוב הולכים דרך חצר הפתוח לרחוב להתפלל במנין שבחצר הפתוח למבוי וא"כ עוברים דרך פתח הנ"ל שבין שני החצירות, וכן להיפוך אנשי מבוי הולכים דרך החצר הפתוח למבוי להתפלל בחצר הפתוח לרחוב )כי כך נאות להם שאנשים אלו חפצים להתפלל במנין ההוא דוקא ואנשים אלו חפצים להתפלל במנין השני( ועוברי' ג"כ דרך פתח הנ"ל שבין שתי החצירות, ובעלי החצרות לא מיחו בידם ע"ז והוחזקו כך שנים הרבה, אח"כ הוצרך בעל חצר א' לבנות בנין שם ויסתום פתח הנ"ל אם רשאי בכך אף אם יתרצה בעל החצר השני, משום דשמא ה"ל כמו חצר שהחזיקו בו רבים דאסור לקלקלו כדאיתא בב"ב ד"ק א' ופ' המניח דכ"ח ושאר דוכתי, וה"נ החזיקו רבים לעבור דרך פתח הנ"ל להתפלל במנינים הנ"ל:

הנה דין חצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו היינו דוקא אם החזיק ברשות, כמ"ש בש"ע ח"מ סי' שע"ז בהג"ה. ונ"ד י"ל דלא נק' ברשות, דהפתח נעשה רק לתועלת שני הבעה"ב לבד. שיוכלו ליכנס זל"ז שהם קרובים זל"ז, אבל מה ששאר אנשים הולכים להתפלל לא ניתן להם רשות בפי' על זה, ואע"ג שלא מיחו בידם י"ל דלא נק' ברשות, ולא דמי להא דאיתא בס"פ חזקת )דף סמ"ך ע"ב( אם כנס לתוך שלו דאינו מחזיר כתלים למקומן משום חצר שהחזיקו בו רבים כו', אע"ג שלא נתן רשות בפי' לבני רה"ר להלוך שם, דלא דמי דהתם שאני שהניח המקום לרשות הרבים ממש א"כ ה"ל כנתן רשות להם להלוך שם, דברה"ר אי אפשר שלא יהלכו שם, אבל הכא שעושה פתח בינו לבעה"ב שבצדו לא שייך לומר הכי, אלא שי"ל דאם המנינים קדמו להפתח ה"ל כנותן רשות שיעברו דרך שם, אך גם זה אינו דמי יאמר דנותן להם רשות, ואין לומר דמסתמא נותן רשות לבעה"ב השני ולכל הצריכים לו שילכו דרך פתח זה, וא"כ ה"ל כנותן רשות לאנשי המנין הנ"ל, זה אינו די"ל דהרשות לא ניתן רק לבעה"ב השני לבד דלא אסיק אדעתיה כלל שיצטרכו אנשי המנין הנ"ל לעבור דרך פתח זה כיון שיש להם ג"כ דרך אחר קרוב כמו זה אלא שאח"כ בחרו להם לילך דרך פתח זה ולא מיחה להם, אבל לא ה"ל כנותן רשות, וע' בטור ח"מ רסי' שצ"ג ואפי' אם בעל החצר טוחן כו' אפ"ה חשיב שלא ברשות, אע"ג דאנן סהדי שאינו מקפיד כו'. מיהו אפשר כיון גבי דין חצר שהחזיקו בו רבים מחמירים טובא דכל שלא החזיקו דרך גזילה )כ"כ בשט"מ פ"ג דב"ק דכ"ח( ה"ל דין החזיקו, ואפילו הי' החזקה ע"י טעות כגון דין המשנה דפרק המוכר פירות מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, דמה שנתן נתן משום דין חצר שהחזיקו בו רבים ואעפ"י שהי' מחילה בטעות הוי חזקה, כיון שמ"מ החזיקו ברשות כמ"ש בתוס' שם ד"ק ע"א ד"ה כגון כו', ונראה לר"י כו' ע"ש, א"כ ה"נ לא החזיקו דרך גזילה. מיהו לא דמי דהתם מ"מ נתן להם ממש. משא"כ הכא בררו להם דרך מעצמם רק שלא מיחו בידם. גם לשינויא ב' דתוספת שם יש לחלק בטוב יותר דהתם במתניתן ה"ל כדין הנז' שם בגמ' כגון שאבדה להם דרך באותה שדה כו', וע' במלחמות ג"כ כתב שי"ל כן ומשום דנטל הדרך הראשונה ה"ל כאבדה כו'. משא"כ בנ"ד אין ענין לכ"ז שלא הי' להם מעולם דרך כאן, וגם לא נתן להם רשות בפי'. ועוד נ' לומר דדין חצר שהחזיקו בו רבים, הפי' שהחזיקו ע"ז שיהי' זה רשות הרבי' וכמו דרך לרבים ולא יהי' של היחיד כלל מעתה, דכ"מ שנז' דין זה מיירי בכה"ג כמו פ"ק דב"ב די"ב ודף כ"ו, וגם פ' חזקת מיירי כן שהרי כשנכנס לתוך שלו נעשה הקרקע שהניח מעורב עם רה"ר, משא"כ בפתח שעושה יחיד לביתו ודאי לא שייך דין זה אף אם החזיקו רבים לעבור דרך פתחו לביתו כגון שהוא רב העיר והכל משכימים לפתחו ללמוד כו' והם נכנסים ברשות. ודאי אין לומר שלא יוכל לסתום פתחו משום מצר שהחזיקו בו רבים, דא"כ יהי' דין זה נוהג בהרבה חצרות מאד וזה ודאי אינו. והטעם משום שהרבים לא נתכוונו כלל להחזיקם לדרך הרבים כ"א ע"ד ליכנס לבית היחיד ואדעתא דידי' קאתי. וה"ל דרך היחיד ולא דרך הרבים. וא"כ ה"נ מצד בני המבוי הבאים לחצר השני להתפלל הרי אדעתא דבעה"ב הנ"ל קאתי וה"ל דרך היחיד, ואם מצד בני הרחוב כו' אדעתא דבעה"ב השני קאתי, וה"ל ג"כ דרך היחיד כיון שעכ"פ אין פתח זה משמש לרבים, רק לבוא לשתי חצרות הללו לבד, ה"ז דרך הרבים לבית היחיד, ואדעתי' דידי' קאתי ולא נתכוונו כלל להחזיקו להם וכמו פתח הבית ממש. ועיין בסמ"ע סי' שע"ז, ועיין תשו' הרשב"א בב"י סי' תי"ז מחודש ג' וכבר הורגלו וכו' מוחלין בכך כו', וה"נ י"ל כן דלא נהוג שלא יוכל בעה"ב לשנות פתחו אף אם רבים משכימים לפתחו: