ו

סימן פו

שכתב מעל' שמצא פלפול בספר אחד נדפס כבר בשאלה שבאה לפני המחבר ההוא בארץ ישמעאל ומעל' השיג עליו. וזהו השאלה בספר הנ"ל אודות איש אחד שהכירו בידו גניבה והשיב שהוא לא גנבה רק לקח אצל גנב, והגנב הוא גנב מפורסם, ומה גם כי הוא עושה עמו מסחור ושולח אותו לגנוב. רק כי שתים רעות הנה, אחת כי לא נמצא ת"י כל הגניבה, והשנית כי לא איש אמיד הוא לשלם. ע"כ אנו מסופקים אם יכולים לכוף אותו להגיד מי הוא הגנב, כי אינו רוצה להגיד באמרו שיש סכנה בזה ששורפים כולם שם. ופלפל השואל בספר הנ"ל בזה, ותוכן דבריו שבתחלה דן איך ומה הי' הדין באם שהיו שניהם גונבים בשותפות והכירו לא' אם מחוייב לשלם בעד חבירו. ודימה זה לשנים שלוו מא' שהן ערבים זל"ז כדאי' בח"מ סי' ע"ז. וגם משום דדינא דמלכותא הוא שאם המצא תמצא הגניבה ביד א' שבודאי מחוייב הוא לשלם בעד כל הגניבה, ואנן אזלי' בתר דד"מ לפמ"ש בסמ"ע סי' קע"ו סעי' י"ב בהג"ה, וכן בש"ע סי' שנ"ו ס"ז בהג"ה. ואח"כ חזר ודן בנ"ד שקנה הגניבה מהגנב מה דינו והעלה דדמי לגנבו בשותפו', וראייתו מסי' קע"ו סי"ב בהג"ה אם גנב כו' וכן אם קנה גניבה כו' הרי דשקולים הם. ואח"כ כ' שאף את"ל דאין שקולי' מ"מ חייב בנ"ד כיון ששלחו לגנוב, ואע"ג דאין שלד"ע מ"מ כיון שהגנב גוי דמי למ"ש בסי' שמ"ח שאם השליח אינו בר חיובא י"א דמחוייב המשלח. ודמי נמי למ"ש סס"י שפ"ח גבי מי ששלח למסור והשליח הוחזק לכך דחייב המשלח. אך כ"ז באיש אמיד, אבל באיש שאינו אמיד מסופק אם מחוייב להראות הגנב כיון דאיכא חשש סכנה. ולפי שביקש ממני להשיבו כל דבר על אופנו בפרטות, וגם כי תורה היא ולהתלמד אני צריך, לכן אמרתי אשיחה וירווח לי אי"ה ופטטיא דאוריי' טבין:

א( אשר דימה דין שותפין שגנבו לשנים שלוו מא' שהן ערבין זל"ז, נלע"ד דלא דמו כלל להדדי דהתם כשלוו או לקחו מקח ביחד הרי לקחו ע"ד לשלם אח"כ ולכן כיון שלקחו כאחד ולא לקח זה בפ"ע וזה בפ"ע אמדינן דעתייהו דה"ל כאילו נתחייב כל א' עבור כל הסך על החצי מדין לוה או לוקח, ועל החצי מדין ערב לפ"ד הרמב"ם והעיטור או על כל הסך מדין לוה להרא"ש. והיינו משום דאי איתא שלא הי' רוצה להתחייב רק על מחצה שלו בלבד עלי' הוה רמי לאיגלויי ולחלק חצי שלו בשטר בפ"ע וכן כשלוו ע"פ הל"ל שלוה חצי עליו לבד. ומדלא עשו כן אלא לקחו כל המקח או ההלוא' כא' אמרינן דבודאי הוה דעתייהו שכאו"א יתחייב על כולו. משא"כ הכא שגנבו הרי לא לקחו ע"ד להשתלם כלל לאחר זמן. וא"כ אע"פ שלקחו ביחד מ"מ כיון דדעתן ליקח זה חצי וזה חצי דיינו לחייבו עבור חצי שלו ולא לחייבו עבור חצי של חבירו דמאן יימר לן דנתחייב עבורו מדלקחו ביחד כיון שלא לקחו ע"ד לשלם כו':

ב( ולא מיבעי' לדברי הגי"ת שער מ"ד ח"א דין ד' שכ' דלא נאמרו הדברים אלא כשלוו בשטר א' שאז הוא שנעשו ערבים זל"ז דהשתא הוה להו כשותפין, דאי לא למה לוו בשטר א', הא אי לא הוה בשטר א' אלא בפ"ע לא הי' להם דין ערבים דמאין מוכח דילמא כל א' לקח חלקו לצרכו. והביא ראי' לדבריו מתשו' הרשב"א סי' אלף פ"ב וכ"ד הש"ך סי' ע"ז סק"ב. א"כ פשיטא דכ"ש בנ"ד שלא לקחו ע"ד לשלם כלל שאין שייך לומר שנעשה ערב עבור חבירו, דהשתא דידי' לא אסיק אדעתי' לשלומי דחברי' מיבעי', אלא דדידי' חייב אע"ג דלא אסיק אדעתי' משא"כ בדחברי'. אלא אפילו לדעת הב"י בסי' ע"ד דס"ל דבלוו בע"פ נמי חייבי' וערבים זל"ז היינו משום דס"ל דבכה"ג נמי איכא גילוי דעת שנתחייב כל א' בכל מדלא לקחו כל א' החצי לבדו ממש. וע' בש"ך שם ססק"ב ובתומים. משא"כ בנ"ד לא שייך למימר הכי כלל:

ג( ואין לומר דאדרבה בנ"ד כולן יודו דמתחייב כל א' בכל והוא שהרי הגי"ת כ' לסתור טענת הרב"י )שהוכיח דינו דבמלוה ע"פ נמי מתחייב כל א' בכל מדין לקחו מקח א' שכתב הרמב"ם וסתם מקח אינו בשטר וע"ז השיב הגי"ת שם( וז"ל גם זה אינו הכרח דבשלומא במעות כיון דליכא שום מעליותא לאלו על אלו ולא שייך בהו דין חלוקה, מש"ה ליכא הוכחה שהם שותפים אלא בהלואה ע"י השטר ובלא"ה אם הלוה לשניהם לזה מנה ולזה מנה דבר ברור הוא שנוגע לחלק זה חמשים ולחלק זה חמשים. אבל גבי מקח דע"כ אם יבואו לחלוק צריכים שומא הואיל והי' המקח א' ודאי נשתתפו בו, ומ"ה מסתמא נעשו עריבים זל"ז עכ"ל. וא"כ אף אנו נאמר שבנ"ד אם הי' הגניבה חפיצים א"כ אם יבואו לחלוק צריכים שומא וא"כ ודאי נשתתפו בו ונעשו עריבים זל"ז. ולא עוד אלא דבמעות נמי איכא למימר הכי, דבשלומא בהלואה יודע הלוה שמגיע לו חמשים ולא נעשה שותף כלל על נ' השניים משא"כ בגניבה שכשגונבי' אינן יודעי' כמה מעות יש כאן וא"כ נעשו שותפים בכל המעות עד שיחלקו וכיון שנעשו שותפין א"כ הם עריבים זל"ז. אבל באמת י"ל דליתא להאי חילוקא דמעליותא דשותפות נמי אינו שייך אלא בשלקחו ע"ד לשלם דכיון שלקחו ע"ד לשלם אז הוא ששייך לומר דכיון שלקחו בשותפות נעשו ערבים זל"ז דאל"כ למה לא לקחו בפ"ע כנ"ל אות א'. אלא דשותפין שלוו אפי' בע"פ דומ' לשנים שאינן שותפים שלוו בשטר א', ע' רמב"ם פכ"ה מה' מלוה ה"ט דכמו בשנים שלוו בשטר אמרי' דמסתמא מתחייב כל א' בכל הסך דאל"כ ה"ל לפרש ככה י"ל בשותפין אפי' בלי שטר )ואפי' להרמב"ן שבטור סי' ע"ז דבלוה שותף א' לבד מתחייב השני היינו ג"כ דמסתמא הוא שלוחו(. אבל כשלא לקחו ע"ד לשלם מה בצע שלקחו בשותפות מ"מ א"א לחייבו רק עבור החלק שהגיע לו ואי נמי עבור מה שגנב בידו דבודאי אם גנב הוא בידו שני שלישי הגנבה וחברו השליש אע"פ שאח"כ חלקו בשוה מ"מ יכול הוא הגנב לתבוע שני שלישי' מן אותו שגנב שני שלישי'. אבל אם לא גנב רק החצי ולא הגיע לידו רק חצי שלו אינו חייב כלל לשלם עבור חבירו אע"פ שגנבו בשותפות ממש, שהרי גדולה מזו אמרו שהאומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור משום דאשלד"ע כדאי' בפ"ק דב"מ ד"י א"כ כ"ש שאינו חייב לשלם עבור מה שגנב שותפו בשבילו כיון דאשלד"ע וגם לא הגיע לידו רק חצי שלו. ולא מיבעי' לפי משמעות תשו' ריב"ש סי' רס"ו שכתב שהאומר לחבירו צא וגנוב לי והלך וגנב ונתן לו אין המשלח מתחייב ואע"ג שהגיע הגניבה לידו א"כ פשיטא דבנ"ד אין הא' מתחייב עבור מה שגנב שותפו אף אם הגיע הגניבה אח"כ לידו, אלא אפילו לפמ"ש בתשו' מהרמ"ל סי' פ"א דבהגיע לידו חייב לשלם מ"מ בלא הגיע לידו משל חבירו ודאי דאין חייב לשלם ול"ד כלל לשותפי' שלוו דמחייב הא' עבור חצי של חבירו אף אם לא הגיע לידו כלל דשאני התם שלקחו ע"ד לשלם מש"ה שייך לומר שנעשו ערבים זה לזה משא"כ הכא, וגם התם חייב משום דהוי כשלוחו והכא קיי"ל דאשלד"ע כנ"ל:

ד( ואין סתירה למ"ש מהדין דסי' קע"ו סי"ב בהגה"ה, שאם בא עלילה על חבירו דההפסד לאמצע כו' דאלמא שהן כמו שותפים ממש, דודאי אמת הוא שהן כמו שותפים ומש"ה חייב לסבול המחצה בהפסד המגיע בעסק השותפות ומיהו חיוב זה היינו לשותפו אבל לא שיהי' מתחייב להבעלי' עבור השותף הב'. והיינו מטעם הנ"ל סי' א' שמה שהשותפין מתחייבי' כערבאין אצל המלוה להם היינו משום שמתחייבים לו כן מסתמא דסתם שותפים הם כשלוחי' זל"ז כמ"ש הרמב"ן שבטח"מ רס"י ע"ז, משא"כ גבי גנבים ל"ל הכי שאינן נוטלי' כלל ע"ד לשלם עד שיתכן לומר שמתחייבי' לו כערבאין זל"ז וגם שליחות לא מהני בזה דאשלד"ע כנ"ל. משא"כ התחייבות השותף לשותף חבירו ודאי שייך גם בגנבים ומש"ה א"ש הדין דסי' קע"ו הנ"ל:

ה( ואחר כותבי זה מצאתי בתשו' שבו"י ח"א סי' קע"ח שפסק בפשיטות דהגונבים בשותפות הן אחראי' וערבאי' זל"ז כמו בשנים שלוו וחלק על תשו' חו"י סי' רי"ב דמשמע מיני' להיפוך. ולע"ד ד' חו"י נכונים ודברי שבו"י אין נכונים כלל מהטעם שנת' והוא ז"ל לא ירד לחלק בזה. ומה שהביא ראי' לדבריו משום דעיקר דין זה דשנים שלוו הן ערבאין זל"ז נובע מהירוש' ושם יליף לה מוכחש בעמיתו פרט למכחש בא' מן השותפין וגבי וכחש בעמיתו כתי' בפקדון או בגזל כו' ש"מ דגם בשנים שגזלו או גנבו הן ערבאין זל"ז. אין דבריו נכוני', דודאי לענין מכחש בא' מהשותפין דמיירי בא' שמגיע ממנו לשני שותפין, אין חילוק בין שמגיע ממנו ע"י הלוא' או ע"י גזילה )לכל הפירושי' שנאמרו בזה, וע' מ"ש בגי"ת שער מ"ד בפי' דברי הרמב"ם דמיירי שמודה ממש אלא שמכחש ואומר שאינו שותף והן מודים זל"ז וא"כ פשיטא דה"ה בגזילה, ולהרמב"ן נמי י"ל דאין רשאי ליתן לא' מהם כ"א לשניהם משום דהשבה מעליותא בעינן(. אבל לענין הדא אמרה שנים שלוו דאמר ר' יוסי ודאי דאינו שייך אלא בשנים שלוו דהתם שייך לומר דכל חד וחד משתעבד מכולי' ממונא מדין ערב, משא"כ בשנים שגזלו. והכי משמע ממאי דאמר ר' יוסי אע"ג דלא כתבי אחראין כו', וז"א שייך אלא בלווים או בנפקדים שנוטלי' ע"ד לשלם משא"כ בגנבים וגזלנים. והנה השבו"י עצמו הביא דתשו' רמ"א סי' כ"ז היא כנגדו אלא שכ' שכבר השיגו הש"ך רס"י ע"ז. אבל באמת אינו ענין זל"ז דשא"ה ששייך ג"כ לומר דכל א' מתחייב עבור חבירו מדלא פי' להיפוך וכעין מ"ש בהמפקיד דל"ז אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי כו', ותדע דבמלוה ע"פ פליג הש"ך וא"כ בשנים שגנבו ודאי גם הש"ך ס"ל דאינן ערבאי' זל"ז. ונלע"ד עוד קצת ראי' למ"ש מהדין הנז' בסי' ת"י סל"ז והשתא היש חולקין אמאי אינן מחייבים לזה מדין ערב עכ"פ כיון דחבירו לית לי'. ואין לחלק משום דהתם אין נהנה מההיזק וכעין מ"ש השבו"י סוף תשובתו על תשו' הרא"ש, דל"ד דהתם בתשו' הרא"ש זה נהנה וזה אינו נהנה, אבל הכא שניהם אינן נהני' וא"כ את"ל דבשני גנבים אע"פ שאין נוטלי' ע"ד לשלם נעשי' ערבאי' זל"ז כיון שמ"מ באמת מחוייבי' לשלם א"כ בשנים שהזיקו בשותפות נמי נימא הכי. א"ו דלא שייך כלל בזה ענין ערבאי' זל"ז מהטעם שנת':

ו( ומדי דברי בדין שנים שלוו שהן ערבאי' זל"ז לא אוכל להתאפק מאי דקשי' לי על מרן הב"י ז"ל למה השמיט דעת הסמ"ג שלהי ה' הלוא' הביאו בהגמ"יי דס"ל דדין אם הם ערבאי' זל"ז תלי' במחלוקת חכמי' ורשב"ג שבתוספתא דשביעי' הובא' בב"י סי' ס"ז סעי' כ"ט וראיתי שהרא"ש שם פסק כרשב"ג משום דקיי"ל שהן ערבאי' זל"ז )שוב ראיתי בב"ח רס"י ע"ז הביא ד' הסמ"ג ודלא קיי"ל כוותי'(. אבל באמת צ"ע דהא קיי"ל דדוקא במשנתינו הלכה כרשב"ג ולא בברייתא, ואי משום דקיי"ל שהן ערבאי' הרי אדרבה דעת רבינו אפרים דבש"ס דילן משמע איפכא אלא שהרמב"ן נדחק להשוות התלמודי' אבל כיון דאשכחן בהדיא דפליגי תנאי בהא א"כ אין תימא אם ר' יוסי דירוש' יסבור כרשב"ג וצ"ע, אלא מיהת לדינא ודאי דאין להרהר אחרי הש"ע והאחרוני' שפסקו דהן ערבאי' זל"ז, אבל מ"מ כ"ז לא שייך גבי גנבים וגזלנים כנ"ל. אלא דלכאורה יש לחייב הגנב עבור שותפו עפ"י מ"ש בסי' ת"י סל"ז אלא שי"ח שם וכ"ד הש"ך. וראיתי בחי' אנשי שם במרדכי ספ"ה דב"ק שהרמ"ה מדבר בענין הזיק שא' לא הי' יכול בלא השני וא"כ נעשו חברי' ושותפין כו', ואם נתכוין לד' השבו"י כבר נת' שז"א. ואם ר"ל דבכה"ג הר"מ נמי מודה דאמרי' כי ליכא לאשתלומי מהאי ז"א, דבתוס' משמע דהיכא דכל חד פלגא נזקא עבד לא יאמר ר"נ דכי ליכא לאשתלומי מהאי כו' וא"כ אדרבה בענין הזיק שהא' לא הי' יכול בלא השני דא"כ כל חד פלגא עביד הרמ"ה נמי מודה דלא אמרי' כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ומהתוס' מוכח דאינו מחויב לשלם מדין ערב ג"כ ואין לדחות דשא"ה שהשני אינו מחויב כלל וע"כ אין הערב מחוייב לשלם כיון שאין הלוה מחויב, דז"א כדאי' במל"מ פכ"ה ממלוה ד"ג ע"ש. מיהו לפמ"ש בשט"מ ב' תוס' שאנץ או שמא י"ל כו' אין לחלק אבל אין כן דעת כל הפוסקי'. ועכ"פ לפ"ד הי"ח בסי' ת"י סל"ז אין לחייבו, ודעת מהרש"ל והש"ך נ' כן, וא"כ ודאי אין להוציא ממון כנגדם:

ז( ומ"ש מעל' עוד משום דד"מ הוא, תמיהני הלא בש"ך סי' שנ"ו סק"י מבואר להדיא דלא מהני דד"מ לחוד אלא משום דהכי נהיגי עכשיו ור"ל שתקנו כן חכמינו האחרונים, וזה לא שייך בנ"ד דליכא תקנה בהא מילתא. ומה שהביא מהסמ"ע סי' קע"ו ס"ק מ"א ג"כ לא דמי דהתם אמרי' דמסתמא ע"ד כן נשתתפו שישלם לו מה שיעלילו עליו עפ"י דיניהם, משא"כ עלילה ממש לא אסיק אדעתי', וכ"ז לא שייך בנ"ד. ומ"ש עוד דנ"ד שקנה הגניבה מהגנב דמי לגנבו בשותפות ג"כ לא נהירא כלל, וראייתו מסי' קע"ו סי"ב פליא' בעיני דהתם אמרי' דקנה דינו כגנב לענין השותף שנתרצה למה שקנה הגניבה דה"ל כנתרצה לגנוב לענין שמחוייב לשלם ההפסד הבא מחמת זה. אבל שנאמר שעי"ז נעשה שותף עם הגנב המוכר לו הגניבה זה לא שמענו ולא ישמע מעולם. ומ"ש מסי' שמ"ח דאם השליח אינו בר חיובא י"א דהמשלח חייב, תשובתו מצידו, דהש"ך שם חולק ע"ז, וכן בסי' קפ"ב העלה דקיי"ל כרב סמא. ומ"ש דבנ"ד שהגנב גוי יודה הש"ך ג"כ משום שכששולח אותו ודאי יעשה, אדרבה אומר אני דבנ"ד יודה רמ"א ג"כ משום דאין שליחות לגוי, וכה"ג כ' התוס' בפ"ק דמציעא ד"י ע"ב גבי קטן. ובשט"מ שם מבואר להדיא דבישראל שאמר לגוי צא וגנוב פטור לרב סמא עכ"פ, וע"ש דרבינא מודה לטעם דרב סמא. מיהו לפמ"ש ב' התוס' אפי' לטעם דרבינא פטור, וכ"כ בחי' הרשב"א לב"ק ד"נ להדיא. ואפשר דעת השט"מ משום דקיי"ל בב"מ דע"א דיש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן ועבי"ד סי' קס"ט שרש"י ור"ת מחולקים בזה. ועכ"פ גם להשט"מ פטור משום דקיי"ל טעמא דרב סמא. ומ"ש ג"כ מסי' שפ"ח ג"כ תשובתו בצידו מהש"ך שם. וכבר נת' דאדרבה גוי גרע טפי דיש בו תרי טעמא לקולא משום דאין שליחות לגוי וגם משום דאשלד"ע כיון דאי בעי לא עביד כו':

ח( ומעתה נשאר לנו לבאר אם מחוייב להראות מי... והנה זה תלוי ג"כ אם חייב הוא לשלם או לא. והנה כבר נת' דאינו מחוייב לשלם עבור הגוי הגנב דלא כמו שעלה ע"ד מעלתו, אמנם עבור הגנבה שקנה נ' דמחוייב לשלם, אלא דמ"ש מעל' מפני שקנה מגנב מפורסם אינו מספיק דהא י"א דבגנב מפורס' עשו ג"כ תקה"ש, וכ"פ מהרש"ל, ובמהרי"ט ח"א סי' י"ב לא הכריע בזה, א"כ קשה להוציא ממון מהלוקח. אלא דלפי שידע שזהו גניבה בזה מחוייב לכ"ע להחזיר בלי דמים. אלא דיש לחלק דאם נתייאשו הבעלי' מקודם דה"ל יאוש ביד הגנב ושינוי רשות ביד הלוקח אומר אני שלפ"ד ר"י קנה החפץ וא"צ להחזיר דמים ג"כ אעפ"י שידע שגנבה הוא, וכדמוכח מההיא דאוונכרי שבב"י סי' שנ"ג ס"ה. ואע"פ שהש"ך סי' שנ"ו כ' דאפי' בגנב מפורסם לחוד מודה ר"י להרמב"ם דצריך להחזיר דמים מ"מ בב"י משמע שאינו כן וכן מבואר להדיא בשט"מ לדקט"ו וממילא ג"כ שאין חילוק בין גנב מפורסם לידע שהוא גניבה אף לד' ר"י דס"ל דבגנב מפורסם עשו תקה"ש משא"כ בידע מ"מ כיון דהא דבנתייאשו הבעלים מתחלה א"צ להחזיר הדמים לאו משום תקה"ש אתי' עלה אלא משום דיאוש ושינוי רשות קני לגמרי א"כ ה"ה בידע שהוא גניבה נמי דאע"ג דלכתחלה אין פורטין מתיבת המוכסי' מ"מ דיעבד ש"ד. וכ"מ במ"מ פ"ה מה"ג ד"ג שהר"א תמה כיון שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות למה יתן דמי' אפי' הי' גנב מפורסם עכ"ל. והמ"מ ס"ל דבגנב מפורסם לא עשו בו תקה"ש, וא"כ ה"ה בידע שהוא גניבה. וכ"מ להדיא ממ"ש בשט"מ לדקי"ד ב' הרשב"א והרמ"ה גבי נטלו מוכסי' את חמורו ונתנו לו חמור אחרת כו', דמשמע שא"צ ליתן דמים לבעלים, ואין לחלק לענין דיעבד בין נטלו מוכסי' את חמורו ונתנו לו כו' לקנה מהם ברצונו. וכ"מ בה' גניבה שחיבר רבינו ז"ל סעי' י"א ה"ז נקנה להלוקח כו' אלא שעשה איסור בתחלה כיון שידע כו'. וכיון שכן בנ"ד אם נתייאשו הבעלים תחלה אינו חייב להחזיר בלי ממון לפ"ד ר"י )ודלא כב"ח סי' שנ"ו ס"ה שכ' דבהא ליכא מאן דפליג. ואע"ג דבגיטין דמ"ה ובקדושין דנ"ו משמע דקנסי' לחורא משום דלאו עכברא גנב כו', צ"ל דהתם ה"ט משום דאיסורא גבי חורא קאי, משא"כ הכא כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות תו ליכא איסורא. וע' בצ"צ סי' ל"ו דהתם לא שייך למימר הכי דמיירי בדברי' האסורי' לקנות כו' ע"ש(. אבל אם לא נתייאשו מחוייב להחזיר בחנם. בסתם גניבה אי הוי יאוש, ע' בסי' שס"ח. מיהו כ"ז מדינא, אבל לפמ"ש בסי' שנ"ו ס"ז דנהיגי להחזיר עכשיו כל גניבה אפי' איכא יאוש ושינוי רשות, א"כ הדרינן לכללין דמחוייב לשלם כיון שידע שזהו גניבה, ותקה"ש ליכא כיון שידע שהוא גניבה, ואפשר אין התקנה רק על שיחזיר גוף הגניבה אבל מ"מ צריך להחזיר לו המעות אם נתן דמים אף היכא דלא עשו בו תקה"ש, וע' בד' רבינו ססע"י י"א:

ומ"מ בין כך ובין כך נ' דמחוייב להראות הגנב אם אין סכנה בדבר מדין מצות השבת אבידה. וכ"ש לפמ"ש מעל' ששלחו לגנוב א"כ מקרי גרמא בניזקין ומחוייב לסלק הזיקא כשאפשר לו לסלק. אמנם אם יש חשש סכנה, אזי אם החזיר לו מה שקנה מהגניבה בחנם פשיטא דאין מחוייב לסכן עצמו בשביל הצלת ממון חבירו. ואם אין לו להחזיר כגון שכבר אכלה נלע"ד ג"כ שאין מחייבי' אותו לסכן עצמו בשביל פריעת חוב. דאע"ג דלענין לכתחלה קיי"ל דאסור להציל בממון חבירו אלא ע"ד לשלם כמבואר בתוס' ורא"ש בהכונס ד"ס, מ"מ זה שכבר אכל ממונו של חבירו אין מחוייב לסכן עצמו בשביל פריעת חוב, ואפי' ספק סכנה ויסורים חשוב סכנה כדמוכח בשט"מ שלהי ב"ק ב' ראב"ד, וגם בפ"ג דכתובו' אמרי' דנגדא חמירא, ועוד דגם להציל עצמו בממון חבירו משמע דשרי ע"ד לשלם אע"פ שאין לו עתה לשלם כגון שהוא עני כמ"ש רבינו ז"ל ה' גניבה ס"ב כשתמצא ידו כו' ע"ש. אמנם מד' רש"י בהכונס שם ע"ב כ' דאסור לגמרי להציל עצמו בממון חבירו כדפי' שם סע"ב ויצילה שלא ישרפוה כו'. וכ"כ במל"מ בדרשותיו בדרך צדקה רמז לזה המגיה פ"ח מה' חובל דין ב'. ואין להקשות על רש"י ממ"ש בכתובו' י"ט עדי' שאמרו להן חתומו שקר ואל תהרגו יחתמו דאמר מר אין לך דבר שעומד כו', דשא"ה שאונסי' אותם על ממון זה, וע' בש"ך סי' שפ"ח סקכ"ד, וגם לדעת הרי"ף שם א"ש דזה לא הוי רק גרמי, וע' ביש"ש פ"י דב"ק סס"י מ"ז )וישוב דעת רש"י י"ל לפי הבריי' החיצוני' שהביא בחי' הרשב"א בכתובו' שם דרמ"א שגזל עומד בפני פ"נ א"כ י"ל דרבנן ל"פ עלי' אלא כשאונסי' אותו בממון זה ולא שיציל עצמו בממון חבירו מעצמו, מיהו כל הפוסקי' לא ס"ל כרש"י(. ומ"מ בנ"ד אף לדעת רש"י אין לחייבו לסכן עצמו דדוקא ליטול לכתחלה ממון חבירו אסור, אבל זה שכבר נטל ממון חבירו א"כ אדרבה אסור לו לסכן עצמו ותדע דבפ"נ ג"כ אם רוצים להשליכו על התינוק א"צ ליהרג כמבואר בי"ד סי' קנ"ז וה"ט משום שאינו עושה מעשה. א"כ לרש"י נהי דממון חבירו דמי לנפשות, מ"מ זה שכבר אכל הממון איך יעשה מעשה בידים והרי בממון אינו עושה מעשה עתה ובנפשו עושה זה ודאי אסור וכמ"ש התוס' בפסחים דכ"ה ב' דבכה"ג אמרי' מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי כו', וכ"כ הפוסקי' בי"ד סי' קנ"ז. ומה שהביא מעל' מסס"י ק"א, נלע"ד דלק"מ אף גם למה דקיי"ל דמותר להציל עצמו בממון חבירו ע"ד לשלם ואפי' בעני לשלם כשתמצא ידו. מ"מ בעני ודאי דלכתחלה אין החיוב על חבירו שיצילו בממונו ע"ד לשלם אלא מדין פדיון שבוי', וזה אינו מוטל על בעל חובו לחוד אלא על כל ישראל. הלכך לכתחלה מחוייב הלוה לשלם לו ממונו ולא יציל עצמו בממון זה לחוד דאין עליו חיוב יותר משאר ישראל כיון דמיירי התם שהגיע זמנו של הישראל ולא של הגוי' עש"ך סס"י ק"א שם. א"נ י"ל דבסס"י ק"א מיירי דליכא סכנה כלל. וכ"ז אינו ענין לנ"ד שכבר אכל ממון חבירו דפשיטא דלד"ה אינו חייב לסכן עצמו להציל ממון חבירו אף לד' רש"י דלעיל, וכ"ש לדעת שא"פ. ולפמ"ש רבינו דמותר להציל עצמו בממון חבירו לשלם כשתמצא ידו דלפ"ז הדברים ק"ו בנ"ד שאין רשאי לסכן עצמו כיון שדעתו לשלם כשתמצא ידו עכ"פ ואף גם אם לא ישלם כלל אסור לו לסכן עצמו כיון שכבר נאכל הממון וכמו שחילקת לדעת רש"י: